למה אני כל כך משוכנעת שאני, כפי שאני, זו לא עסקה שמישהו ירצה לחתום עליה? למה אני צריכה להציע מעל ומעבר, או לשנות את עצמי, לגייס מעצמי דברים שאני לא רוצה לעשות, כדי להרגיש כמו עסקה מספיק משתלמת לצד השני?
ובתוך כל זה אני לא עוצרת לחשוב האם הצד השני הוא עסקה כל כך משתלמת עבורי. כאילו זה שהוא מוכן לחתום עליי הופך אותו לעסקה המושלמת, לא משנה מה הוא מציע. אני לא עוצרת להרהר בזה אפילו, אני ישר לוקחת.
אם הייתי רואה אדם אחר מתנהג כמוני, הייתי חושדת בו ישר. אדם כזה מסתיר משהו מאוד רקוב בפנים אם הוא יסכים לכל הצעה. זה אדם שיודע שהוא עסקה גרועה מאוד, עסקה שמכילה אותיות קטנות שמגלים רק אחר כך, שהופכות את כל העסק הזה ללא משתלם. האם זה מה שאני באמת חושבת עליי?
איזה אותיות קטנות יש לי שהופכות אותי לעסקה כזאת גרועה שאני מרגישה שאין לי שום יכולת לבחור ולברור את האנשים להקדיש להם את עצמי. האם יש לי אותיות קטנות כאלה בכלל? לא עצרתי לחשוב על זה אף פעם. הייתי כל כך משוכנעת שאני עסקה גרועה שלא עצרתי לשאול למה, ומה הופך אותי לכזאת.
אולי מה שלמעשה מפחיד אותי, הוא לגלות שאני עסקה לא רעה בכלל, לגלות שלא הייתי חייבת להתפשר.
ואין בכוונתי להתפשר על בנאדם שאין לו הרבה כסף, או שאין לו עיניים כחולות.
כוונתי היא להתפשר על אדם שלא חשב שאני יפה.
או אדם שידע שאני סובלת מכאבי גב, אבל לא היה אכפת לו מספיק כדי להציע לי עיסוי מפעם לפעם.
או אדם ללא חוש הומור, למרות שזה הדבר שאני הכי רוצה שיהיה בחיים שלי, ומשום מה ויתרתי על זה, ללא מחשבה מיוחדת על כך אפילו.
כרגע אני לא חותמת על שום עסקה. אני עדיין לא בטוחה בעצמי מספיק בשביל מחויבות כזו. אבל אני כן בוחנת מחדש את העסקה שהייתי צריכה לבחון יותר טוב עד עכשיו - את עצמי.
כל כך התאמצתי להיות טובה מספיק, שבלי לשים לב הפכתי לעסקה ה"מושלמת" - שואפת לתת כמה שיותר בזמן שאני מקבלת כמה שפחות. לא חשבתי עד עכשיו על כמה זה מרגיש חרא להיות עסקה כזאת.