אז את הפוסט הזה כתבתי אתמול ממש תוך כדי שאני נכנסת הבייתה. והאמת שלא פרסמתי כי הייתי צריכה רגע, לעקל, אבל כמה שיחות פה בצ׳אט אומנם קצת נתנו לי בהירות, אבל גם הבנה שזה הבלוג שלי וחלק מהעיבוד והחוויה שלי בעולם הזה זה לכתוב לכאן.
ואני מודה שהיה רגע ששקלתי לערוך את מה שכתבתי, אבל החלטתי להשאיר את זה כמו שזה.
—-
אז אני בכנות אגיד שאני מבולבלת, וכנראה גם הפוסט הזה ישמע לכם מבולבל, אף פעם לא הייתי טובה בלהסתיר את הרגשות שלי.
הוא לא שתק או נתן לי לברבר ולהתברבר, הוא ניווט את השיחה, שיתף ואפילו חייך (אני עדיין לא בטוחה שלא דמיינתי).
האמת שאם קודם הוא די ויתר לי על הנושאים הקשים, אבל הפעם הוא לא עשה את זה. הוא שאל ואומנם לא דחק אותי לפינה, אבל אני מודה שהיו רגעים שהתפתלתי קצת כי לא היה לי נוח לדבר על זה. מצד אחד זה חשוב, זה חלק מזה, אבל היה רגע שהרגיש לי שממש נלחמתי בדמעות. לא בגללו, אבל הנושא היה לי קשה.
האמת שהוא קרא את הסיטואציה די טוב, ודי הקליל את האווירה אחרי, אז הצלחתי לצלוח את זה בלי להזיל שום דמעה.
ישבנו במסעדה טובה, הוא הזמין לנו כמה מנות שהיו בפער יותר מוצלחות מהסושי שאני בחרתי (לא שהוא היה רע, פשוט גנרי?), והוא הזמין לנו בקבוק יין שלא האמנתי שנסיים. האמת ששתיתי יותר ממה שתכננתי, לא מספיק כדי לא להיות מסוגלת לנהוג הבייתה, אבל באופן מפתיע ובהתחשב בזה שאני לא חובבת של יין יבש, הוא בחר אחד שהייתי יכולה לשתות בלי לסבול.
בסוף, הוא אמר לי משהו ואני חושבת שכשהוא אמר את זה במובן מסוים, חייכתי לעצמי. לא הרבה שמים לזה לב, ואני חושבת שבמובן מסוים הוא שירטט את הקו הראשון.
אני בחורה של מילים, תמיד הייתי. בתור תיכוניסטית כולם אמרו שאני צריכה להיות עורכת דין, מה שלא קרה בסוף, אבל זה כבר סיפור אחר. תמיד ידעתי להיחלץ מדברים עם מילים יפות, חיוך וקצת סומק בלחיים. זה שיש לי לוק של ילדה טובה ועיניים תמימות, משרת אותי טוב בקטעים האלו, אם להיות כנים.
וגם פה השתמשתי בזה, זה חלק ממני ומאופי שלי, ואני לא רואה בזה דבר רע. אבל בסוף גם זאת איזושהי מסכה שלא הרבה שמים לב אליה. והעובדה שהוא ראה את זה, מפתיעה אותי.
הוא כמובן הבהיר לי שאיתו זה לא יעבוד (הרשו לי לגחך ולהיות סקפטית), ושהוא לא יאפשר את זה (הרשו לי לגלגל עיניים), אבל עצם זה שהוא שם לב, זה משהו.
במובן מסוים, אני חושבת שאני צריכה מישהו שיהנה מזה, כי זה חלק מהאופי והקסם שלי ואפילו חלק מהפלירטוט שלי, והיכולת לבחון גבולות ולשמור על עצמי. אבל אני צריכה גם שידע לעצור את זה כשאני משתמשת בזה כדי להתחבא מהרגשות שלי, ואולי גם קצת מאני האמיתית.
בכל מקרה, מרגיש לי שהפוסט הזה מבולגן קצת כמו המחשבות שלי, כמו שאמרתי, אני בעצמי מבולבלת.
הוא שונה ממה שחשבתי, אנחנו מדברים כבר שבועות, ודמיינתי אותו קר יותר, סמכותי יותר, אולי מפחיד יותר? ופשוט פחות.. אני אפילו לא בטוחה בדיוק מה ההגדרה של זה, פשוט פחות כזה.
אבל הוא היה מקסים, הוא לא גרם לי להרגיש לא נעים (קצת להתפתל, אבל בגבול הטעם הטוב) וכיבד את הגבולות שלי, אם כי אני חושבת שהוא מצא לעצמו תחביב חדש וזה לגרום לי להסמיק (כן, אני מסמיקה בקלות) ואני לא בטוחה שאני מרוצה מזה.
אני חושבת שאם לא היינו צריכים ללכת, יכולנו לדבר בכיף עוד כמה שעות, ואני אוהבת את זה, אני אוהבת שהשיחה זורמת ולא נגמר על מה לדבר. בחורה של מילים, כבר אמרתי?
אני חושבת שהחשש הכי גדול שלי כרגע זה שהוא הרבה יותר בשל ואפוי ממני, בעולם הזה ומחוצה לו. אני לא חושבת שזה אפילו עניין של זה שהוא מבוגר ממני (אם כי אני חייבת להודות שהוא נראה צעיר יותר והתמונות שהוא שלח לי ללא ספק עושות לו עוול). אלא לשלב שאני נמצאת בחיים, לכאוס שסובב סביבי ובעיקר אלי.
אני מפחדת שבזמן שאני אלך, הוא ירוץ ולמרות שעל הנייר לפחות במעבר אנחנו מתואמים, אבל יש גם רכיבים פיזיים שאני לא בטוחה שנראה בהם עין בעין.
למרות שאני חייבת להודות שכן דמיינתי את איך זה יהיה איתו, איך זה יהיה שהאצבעות שלו ירפרפו על הגוף העירום שלי.
אני פשוט לא חושבת שאני מוכנה לתת לו את זה כרגע.
נ. ב
אם הגעתי למקום בזמן, אפילו הקדמתי בדקה, אבל לא מצאתי חנייה, זה נחשב שאיחרתי?