ספר זכרונות

סו"ש הזה התנהל כרגיל - דהיינו מצבור של דרמות, חדשות וישנות.

זה התחיל ביום שישי בצהריים, אחרי שחזרתי מהמשרד והגברת בבית, בסערת רגשות. נסענו לאסוף את הבן שלה מהאקס, ואני מריח את אדי האלכוהול מהפה. לא שאלתי. המתנתי בסבלנות לקצר שצפוי להגיע, היא מסתירה את העיניים האדומות בעזרת משקפי השמש ואת אדי האלכוהול מנסה להסתיר בעזרת סוכריית המנטה. רק לפני 4 שעות עזבתי למשרד הכל היה "כרגיל", והנה זה מגיע. התלונה הרשמית - מדוע חדרתי לתוכה כאשר היא ישנונית. זה מילא, זה לא הפריע לה לזיין אותי בדיוק שעה אח"כ, והיה ברור לי שמי שמבקשת בכל עת שאחדור לתוכה, מדחיקה משהו אחר שבאמת מפריע לה. אולם תוך כדי היא פלטה משהו על כך שאני כמו כל הגברים, רוצה אותה רק בכדי לזיין אותה (דהיינו בגלל איך שהיא נראיית, ולא בגלל כל השאר). גבול אדום, יקירה - אני לא כמו כל הגברים. נקודה. כוסית, או לא כוסית, בלונדינית או לא בלונדינית, אף אחת לא תנמיך את כבודי. אי לכך הבוקר הודעתי לה שעד להודעה חדשה והסדרת העניין, חדל סדר סקס. עם התאווה שלה זהו עונש לא קטן, התגובה הראתה זאת. אולם זה לא היה סופו של הסו"ש - באותן ארבע שעות היא הספיקה לגרש את אמה מהבית, ולארח שתי חברות על כוס יין, כמובן. אני סופר את הבקבוקים. לא דרמטי, אולם בהחלט אפקטיבי. והנה אנחנו נוסעים ברכב, אני סוגר את החלונות ומפעיל את המיזוג, והיא פותחת את החלון מחדש. "אני צריכה אוויר צח" היא אומרת, ואם יש לך בעייה עם זה - DEAL WITH IT

Deal with it
Deal with it
המילים מהדהדות לי בגולגולת. בגלל משפט כזה נפרדתי מהחברה הקודמת שלי, לא שינה לי כמה היא הייתה חכמה, כמה הייתה שווה, כמה היא ניסתה לשנות, לתקן ולתת לאחר מכן, לא הייתה מבחינתי דרך חזרה. כבוד ואהבה שזורים זה בזה כמו חוטי המשי המרכיבים את מיתר הצניחה - אם לא קיים האחד בתוך השני, אין חוט, אין קשר. הצנחן יצלול למותו.

Deal with it. אדי האלכוהול בחלל הרכב.
Deal with it

אני עוצר את הרכב בשולי ה HIGH WAY, פה זה אסור ויכול להגמר במאסר מיידי. אני מרים לה את משקפי השמש ומסתכל לה בעיניים הכחולות היפות כל כך. היא נלחצת, מסתכלת לאחור , מחפשת את השוטרים שעצרו אותה בדיוק פה, לפני 5 חודשים. ושפת הגוף שלה לא בדיוק רגועה. "מה?" היא שואלת.

"הקשיבי" אני מסביר לה בקול שקט מאוד. "בדיוק הרגע אני DEAL WITH IT". ככה אני "דיל ויז איט", ולעולם - לעולם - אני לא אשמע זאת יותר ממך.

"בבקשה, סע" היא מבקשת. מסתבר ש "להיות על תנאי" הוא DEAL לא פשוט.

לפני שנסעתי, הסברתי לה באותו הטון, שהאלכוהול בדם שלה הוא הבעייה שלה. לא שלי, ולא הילדים שלה, וכמובן לא של הילדים שלי. אף אחד מאיתנו לא יסבול מכך לעולם. Deal with it.

אולם השיא מבחינתה היה לאחר שאחותה הגיעה לבקר. אחותה ואני ניהלנו שיחה קצרה על מתמטיקה והוראת המתמטיקה, בעוד היא אופה עוגה. אני קורא אותה כמו ספר, מרגיש אותה, רואה כיצד לאט לאט היא נאטמת.... אחותה כבר גנבה לה גבר בעבר, בדיוק חוסר הנאמנות הטיפוסית שמבטל כל אפשרות של קשר ביני לבין אחותה, אולם מצידה - כל הפחדים שלה מחלחלים לה לתוך העצמות. ובאמת, לאחר שאחותה עזבה, היא פורצת לחדר השינה בבכי. "אני לא מספיק טובה עבורך" היא ממלמלת... "תמיד ידעתי זאת" וגולת הכותרת - "אני לא הנערה שלך". האמת? נשבר לי מכך. הסברתי לה שנמאס לי מחוסר הבטחון שלה במה שיש ביננו, ובעצמה. בסופו של דבר מי שמלמדת מתמטיקה זו היא. ומבחינתי - אם ארגיש צורך לגונן על עצמי רגשית על ידי לקיחת צעד לאחור, אעשה זאת.

בשבת, וגם היום, התחלתי להכשיר אותה מנטלית ללכת לטיפול. הסברתי לה ש 99% מהטיפול בבעייה הוא ההכרה בה, ובזה התחלנו היום. קשה להכיר בבעייה כאשר את פיכח, אולם זה מה שאני עושה כעת. היא הנהנה בשקט, לשם שינוי לא בועטת, אולם זה לא אומר שהיא בהכרח מסכימה.

שלשום בלילה אני מחנה את הרכב אל מול הבית שלה.... מדלג במעלה השביל שם אני נתקל במכונית ה BMW של אמא שלה. שנייה לפני שהדלת נסגרת מאחורי אמא שלה, שמביאה קניות, אני פותח את הדלת, ותוך שניות מבין שמשהו קרה.

היא עומדת במטבח, מנסה למקד אלי מבט ואמא שלה פורסת את הקניות על המזנון... היא מחבקת אותי, לשם שינוי אין עליה את נעלי העקב העצומות האילו, לכן, שלא כרגיל, היא לא צריכה להתכופף הרבה. אני מסתכל לה לתוך העיניים, ומספר לאמא שלה שגם אני הבאתי קצת אוכל. האמא שואלת כמה שאלות, מבינה שהתזמון לא הכי מתאים ותוך דקות נעלמת חזרה אל הרחוב.... "או יקירי כמה טוב שהגעת" אומרת לי בקול מתקתק, מתקתק מדי. המציאות ההזויה של לפני כמה חודשים חוזרת אלי... דה- ג'ה וו. אולם הפעם אני כבר "מוכן" נפשית... כעת, כאשר אני כבר מכיר אותה, אני מבין שמשהו לא בסדר. הדירה מבולגנת, התיק שלה זרוק במטבח, וילונות מוסטים (וילונות שחורים, אני חייב לציין). המבט שלה מזוגג והיא מתנדנדת. לא נועלת את נעלי העקב הארורות שלה, ללא איפור (וזה חריג), הבלונד לא מסורק, וחשוב מהכל - המבט לא ממוקד. לפחות על המזנון יש רק כוסית יין (ריקה) אחת, זה אומר שהחברה ההזויה שלה באמת לא הייתה אתמול בלילה. הסריקה הזאת מתבצעת תוך שניות, כך אני.

היא באה לחבק אותי...אני אוחז לה בסנטר, מסתכל לה לתוך העיניים עם האישונים הצרים מדי ושואל אותה אם עוד פעם היא לקחה את תרופת הארגעה שלה. "לא.. באמת שלא". כמעט ואסרתי עליה את השימוש בזבל הזה, בניגוד להמלצת הרופא הזה - כל כך קל היום לקבל סמים באישור, לא ייאמן. מה עוד שבשילוב של אלכוהול, התרופה הזו היא פצצת מימן. לפחות כאשר אני באזור אני יודע שהיא בסדר, וכך היה.

היא לעולם לא תשקר לי, בזה אני כמעט משוכנע. אולם בין זה לבין לספר את מה שקורה לה - המרחק גדול. אני סוחב אותה אל הספה ומשכיב אותה לצידי. היא מסתכלת אלי לעיניים ואומרת משפט אחד - "אין צורך לספר. אתה כבר יודע עלי הכל". שעות היא שכבה צמודה אלי ואני מלטף אותה, מטפל בה, מאכיל אותה, משקה אותה. הפעם, אני לא שואל כלום, לא בודק, לא חוקר. אני באמת יודע הכל. אני אפילו לא מטיף לה כנגד האלכוהול הארור הזה - את התורה ארביץ בה מחר. היא מסתכלת לי לתוך העיניים במשך שעות ארוכות, בוחנת לראות אם אני באמת דואג לה, באמת חשובה לי. אני מודע לכל מה שהיא סבלה בעברה אולם אחרי 4 חודשים וכל מה שעברנו יחד, הגיע הזמן שהיא תכיר בזאת, לעזאזל. כל כך קשה לפצח אותה, אלוהים, לחדור לה לתוך הגרעין של הלב האנגלו-סקסי שלה, כמו גרעין של אפרסק יושב שם עטוף במתיקות אלוהית אולם בלי יכולת לנגוס בו אפילו לא נגיסה קלה. קילפתי וקילפתי ועדיין הגרעין הזה יושב שם, לא מוכן להפתח.

שאלתי אותה יום קודם לכן - כאשר את מסתכלת לתוכי בעיניים, מה את רואה? "הוגנות... ישירות.... חוזק", היא עונה לי, והעיניים הירוקות - כחולות שלה לא ממצמצות. היום, כאשר היא במצב הזה, הזכרתי לה מה היא ענתה לי יום קודם לכן. והיום, אמרתי לה, אספר לך מה אני רואה כאשר אני מסתכל לתוכך. היא ממשיכה לנעוץ מבט, ואני אומר לה את האמת...

אני רואה אשה מאוד מאוד יפה, מעניינת ומושכת, אני אומר לה, אבל האשה הזו עטופה באינספור קליפות של התאמת ציפיות עם הסביבה, עם אנשים שסביבה, עם החברה האנושית.... אבל כאשר אני מסתכל לך לתוך העיניים, אני רואה ילדה קטנה ותמימה, שלא צריכה כלום חוץ מאהבה. תקלפי את עצמך, ותקבלי את מה שאת באמת צריכה.

שניות עוברות והדמעות שלה מתחילות לזלוג. היא לא אומרת מילה, ממשיכה להצמד אלי כמו חתלתולה, להסתכל לתוכי ובוכה. ואני מרגיש שליטפתי לטיפה קטנה - לא את הגוף שלה - אלא אותה.