ספר זכרונות

שלשום בלילה אני מחנה את הרכב אל מול הבית שלה.... מדלג במעלה השביל שם אני נתקל במכונית ה BMW של אמא שלה. שנייה לפני שהדלת נסגרת מאחורי אמא שלה, שמביאה קניות, אני פותח את הדלת, ותוך שניות מבין שמשהו קרה.

היא עומדת במטבח, מנסה למקד אלי מבט ואמא שלה פורסת את הקניות על המזנון... היא מחבקת אותי, לשם שינוי אין עליה את נעלי העקב העצומות האילו, לכן, שלא כרגיל, היא לא צריכה להתכופף הרבה. אני מסתכל לה לתוך העיניים, ומספר לאמא שלה שגם אני הבאתי קצת אוכל. האמא שואלת כמה שאלות, מבינה שהתזמון לא הכי מתאים ותוך דקות נעלמת חזרה אל הרחוב.... "או יקירי כמה טוב שהגעת" אומרת לי בקול מתקתק, מתקתק מדי. המציאות ההזויה של לפני כמה חודשים חוזרת אלי... דה- ג'ה וו. אולם הפעם אני כבר "מוכן" נפשית... כעת, כאשר אני כבר מכיר אותה, אני מבין שמשהו לא בסדר. הדירה מבולגנת, התיק שלה זרוק במטבח, וילונות מוסטים (וילונות שחורים, אני חייב לציין). המבט שלה מזוגג והיא מתנדנדת. לא נועלת את נעלי העקב הארורות שלה, ללא איפור (וזה חריג), הבלונד לא מסורק, וחשוב מהכל - המבט לא ממוקד. לפחות על המזנון יש רק כוסית יין (ריקה) אחת, זה אומר שהחברה ההזויה שלה באמת לא הייתה אתמול בלילה. הסריקה הזאת מתבצעת תוך שניות, כך אני.

היא באה לחבק אותי...אני אוחז לה בסנטר, מסתכל לה לתוך העיניים עם האישונים הצרים מדי ושואל אותה אם עוד פעם היא לקחה את תרופת הארגעה שלה. "לא.. באמת שלא". כמעט ואסרתי עליה את השימוש בזבל הזה, בניגוד להמלצת הרופא הזה - כל כך קל היום לקבל סמים באישור, לא ייאמן. מה עוד שבשילוב של אלכוהול, התרופה הזו היא פצצת מימן. לפחות כאשר אני באזור אני יודע שהיא בסדר, וכך היה.

היא לעולם לא תשקר לי, בזה אני כמעט משוכנע. אולם בין זה לבין לספר את מה שקורה לה - המרחק גדול. אני סוחב אותה אל הספה ומשכיב אותה לצידי. היא מסתכלת אלי לעיניים ואומרת משפט אחד - "אין צורך לספר. אתה כבר יודע עלי הכל". שעות היא שכבה צמודה אלי ואני מלטף אותה, מטפל בה, מאכיל אותה, משקה אותה. הפעם, אני לא שואל כלום, לא בודק, לא חוקר. אני באמת יודע הכל. אני אפילו לא מטיף לה כנגד האלכוהול הארור הזה - את התורה ארביץ בה מחר. היא מסתכלת לי לתוך העיניים במשך שעות ארוכות, בוחנת לראות אם אני באמת דואג לה, באמת חשובה לי. אני מודע לכל מה שהיא סבלה בעברה אולם אחרי 4 חודשים וכל מה שעברנו יחד, הגיע הזמן שהיא תכיר בזאת, לעזאזל. כל כך קשה לפצח אותה, אלוהים, לחדור לה לתוך הגרעין של הלב האנגלו-סקסי שלה, כמו גרעין של אפרסק יושב שם עטוף במתיקות אלוהית אולם בלי יכולת לנגוס בו אפילו לא נגיסה קלה. קילפתי וקילפתי ועדיין הגרעין הזה יושב שם, לא מוכן להפתח.

שאלתי אותה יום קודם לכן - כאשר את מסתכלת לתוכי בעיניים, מה את רואה? "הוגנות... ישירות.... חוזק", היא עונה לי, והעיניים הירוקות - כחולות שלה לא ממצמצות. היום, כאשר היא במצב הזה, הזכרתי לה מה היא ענתה לי יום קודם לכן. והיום, אמרתי לה, אספר לך מה אני רואה כאשר אני מסתכל לתוכך. היא ממשיכה לנעוץ מבט, ואני אומר לה את האמת...

אני רואה אשה מאוד מאוד יפה, מעניינת ומושכת, אני אומר לה, אבל האשה הזו עטופה באינספור קליפות של התאמת ציפיות עם הסביבה, עם אנשים שסביבה, עם החברה האנושית.... אבל כאשר אני מסתכל לך לתוך העיניים, אני רואה ילדה קטנה ותמימה, שלא צריכה כלום חוץ מאהבה. תקלפי את עצמך, ותקבלי את מה שאת באמת צריכה.

שניות עוברות והדמעות שלה מתחילות לזלוג. היא לא אומרת מילה, ממשיכה להצמד אלי כמו חתלתולה, להסתכל לתוכי ובוכה. ואני מרגיש שליטפתי לטיפה קטנה - לא את הגוף שלה - אלא אותה.