מאז ומתמיד משכתי אליי אש מכל עבר.
איכשהו, מצאתי את עצמי באופן תמידי בתוך איזושהי דרמה, בעיה שמצריכה פתרון או סתם כאב כלשהו (לפעמים גם של אחרים) שהביא איתו התייסרות של הנפש.
משהו השתנה.
לא בכמות הדרמה שסביבי.. כי יש דפוסים שחזקים מכל עבודה עצמית….🤷🏻♀️
הדימוי של האש שמשכתי ושרפה אותי פעם אחר פעם הפך למשהו אחר- טורנדו.
הוא מתקדם בפראות, עם העוצמה של הרוח, אוסף איתו את כל מה שבדרך, בתים/ עצים ומה לא נכנסים לסחרור של פלא הטבע הזה.
ואני? אני נמצאת באמצע, באותו נקודה בתוך הטורנדו שעומדת איתנה.
אני רואה הכל, מנתבת את הדרך שלי בעוצמות הדומות לרוח, ואוספת אליי ריגושים וחוויות בעוצמות שלא כל אדם יעמוד בהן.
לא מסתובבת בטירוף עם כל הנשמות, עם הרצונות והכאב שלהם שמסביבי, אלא איכשהו מצאתי שקט.
השקט הזה חדש לי. הוא מבורך ומפחיד בו זמנית. בשקט יש הרבה שליטה, בגרות וכוח, אבל אני מזהה בי גם משהו אחר.. מן ניתוק כזה…יציאה מהתודעה הגשמית ומעבר לספרה אחרת..
את מה שקורה בספרה הזו קשה קצת יותר להסביר במילים, אבל מי שאיתי בעולם הזה, זוכה לראות את זה… וזה ממכר…אותם ואותי.
