עד אינסוף...

הוא איבד חברים השבוע, רץ ממשפחה אבלה אחת לאחרת.. מתמודד בחוזק לא הגיוני עם הזוועה הלאומית שכולנו עוברים.

כל השבוע אנחנו מתכתבים. מחזקים אחד את השניה כמה שאפשר.

אתמול הוא שאל אם הוא יכול לבוא לקבל חיבוק.. הסכמתי.

לקחנו איתנו משהו לשתות ויצאנו למרפסת. לא הפסקנו להתחבק. הוא שיתף אותי והתחבקנו. שיתפתי אותו והתחבקנו.

נאחזנו אחד בשני.. בחיבוקים ארוכים וחמים שהמשיכו גם כשנכנסנו פנימה.

הנשמה שלי רק רצתה לעטוף את שלו. בתוך האנרגיה שהיתה שם הרגשתי ממנו צורך שזיהיתי מצויין…ובדיוק אז זה קרה..

הוא השתחרר מהחיבוק, הסתכל עליי בעיניים עצובות ושאל: ״אני יכול לנשק לך את הרגליים קצת?״

ידעתי. הרגשתי. הוא היה צריך את המקום הבטוח שלו, מתחתיי. לשחרר שליטה בסשן. 

וכמו בלחיצת כפתור זה קרה. סימנתי לו בעיניים ובמקביל אמרתי ״רד״.