עד אינסוף...

מה יהיה?
זאת שאלה שאני שואלת את עצמי כבר שנים....
למה אני לא מסוגלת להתמסר לאדם כל פעם?
ואולי זה בסדר?
משהו בתוכי תמיד מחפש ריגושים ,אף פעם לא מספיק לי !

נכנסתי למבוך נוראי ,שכבר חוויתי בעבר והביא לי ולנוגעים בדבר רק צער.
ועדיין אני מוצאת את עצמי מתענגת על המחשבה שיש לי "מעריצים" ,שאני מתעללת בנפשות תמימות וטובות מייסודן..ושאני מעצימה את הרוע שבי.

אני אוהבת להיות רעה אבל לפעמים ,ממש לפעמים, הרגש משתלט ואני קצת מרחמת .
גם עליו ,או עליהם , אבל גם על עצמי .

יש לי הרגשה כזאת שכאילו לא יהיה לי טוב לבד..
אף פעם לא הייתי לבד..
מין הרגשה כזאת שהרעיון של לבד לא יצליח...
תמיד היה לי במי להתעלל ...
וזה לא רק פיזית ואפילו הקטע הפיזי בא רק בשנתיים האחרונות...
זה נפשית ..אני נהנת לגרום לאדם להפוך את חייו בשבילי
יותר נכון להתאים את עצמו אליו...
אני מרגישה שאני מרעילה אותו ,לאט לאט ,צעד אחר צעד ...
להפוך למה שני רוצה /צריכה /חושבת שמגיע לי.
אסור להגיד לי לא .
תמיד כן.
אין אופציה אחרת...
אז מה יהיה?