לא בטוח לאן הגעתי אבל הנה - אני עומדת כאן בגאון וגאווה.
כמה ימים לפני יום ההולדת - הכל אותו הדבר.
למה אני שמה דגש על יום אחד בשנה שבגדול אין לו משמעות? ובקטן - גם אין לו משמעות.
אני שונאת את החיים שלי כמו שהם. קורונה לא קורונה אין הבדל. אני עומדת באותו המקום עם אותן נפשות פועלות עם אותה אני מתחבאת ופוחדת. כל הזמן פאקינג פוחדת.
החיים ממשיכים להפרם השנים נערמות ואני אותה טמבלית.
כבר אין לי כוחות לחשוב מה יקרה ולאן החיים האלה יקחו אותי.
בא לי לצרוח. כמה אפשר לחזור על אותם הדברים. אותם הגברים. אותה אני. מסתבר שהכל מתקבע עם השנים לא להפך.
רמת האנרגיה שלי - פחות מאוגר דרוס.
אלה תמיד הדברים הקטנים שמערערים את הכל.
לדוגמא כשמייבש השיער שלך מת.
ולפני שבוע הטוסטר מת.
ולפני שבועיים עפה לך התקרה בסלון (כי למה לא נזק מים באמצע החיים).
ואני - אני מיותרת.
כל כך.
ביי.
