לפני 4 שנים. 13 באוקטובר 2020 בשעה 2:55
פתאום קלטתי שהזדקנתי.
כאילו עד עכשיו הייתי ילדה נצחית בהכחשה טוטאלית אפילו שעדות הריקבון רקעה בקול.
אני אמא. הכי אמא. יותר מהכל, אמא.
ובאיזה אופן אבסורדי דרך היותי אמא לילדים שלי אני לומדת להיות אמא לעצמי.
אני חושבת שאני כשלון חרוץ בהכל. אבל כשאני שומעת את הילדים שלי מדברים אני מגלה שאולי אני לא האמא הכי גרועה שיש.
איזו זכות. אבל ממש.
ואני זוכה בהם באופן שהרבה הורים לא. בגלל מיליון ואחת סיבות. ובגלל שתמיד ידעתי שיותר מהכל אני רוצה וצריכה להיות אמא.
הטקסט הזה גולש.
הזמן שלי עובר.
אני כבר שנים חווה את משבר - השלם את החסר.
האם אי פעם אתעורר על עצמי באמת ואחיה את החיים שאני רוצה?
אולי.
אולי לא.
וואו שאני זקיינה.
היום הראשון שלי כאן גלש לו שלושים ושש שנים.
ועדיין לא למדתי שום דבר. שום כלום.
רות עבור.