טוב. אז לפני יומיים הייתי מעורבת בתאונה. שהייתה יכולה להיות קטלנית. אבל בנס. לא ברור איך. דהיינו - הנס. יצאנו ללא שריטה. הרכב, שאמנם עלה על מדרכה ואז צלל לתוך חניון - לא התהפך. איכשהו הכל על הגלגלים. ובנס לא היה שם עובר אורח. שכמובן היה מת אם הרכב היה פוגע בו. אני כבר יומיים מעבדת את התאונה. גם בגוף וגם בנפש. אני בסדר. היה מפחיד. כל החיים עברו לי מול העיניים. והגוף. הגוף עשה את שלו. נכנס לשוֹק. הרגשתי את זה בסוגרים. זה טוב לדעת שבמקרה חירום - לגוף יש דרך משלו לסדר עניינים.
בקיצור. כאילו שלא מספיק שאני במשבר גיל הארבעים בלה בלה בלה. עכשיו התאונה הזאת מעלה אצלי תהיות ושאלות (נוספות), לגבי. טוב. הכל. מה לעזאזל אני עושה. לאן אני הולכת? מה המטרה של החרא הזה? גיליתי גם שלא ממש בא לי למות. ככה כדרך אגב בהתחככות עם המוות. מה לעזאזל אני רוצה מעצמי? והאם זה היה סימן בשבילי לעזוב? כי כבר הרבה זמן ממש ממש לא בא לי להיות שם. בכל אופן. אתמול הלכתי ליער. עשיתי התבודדות. הייתי שם כמה שעות. אני והיתושים. והנחשים. והלטאות. בכיתי. דיברתי עם אבא שבשמים. וביקשתי שיעשה קצת סדר. כי מבולבל לי נורא. אח״כ, הלכתי לאיבוד. תרתי. ואז מצאתי את הדרך בחזרה לרכב. חשבתי קצת על אבוש שגר קרוב ליער. ואחרי ההתבודדות נסעתי למר פורשה הביתה. הוא היה נחמד ומנומס כהרגלו. הכין לי ארוחת ערב. כל חמש דקות שאלתי אותו אם אני יכולה לעזור במשהו. הוא אמר לי לשבת בשקט ולא לעשות שום דבר. שוב פעם בילינו מלא שעות ביחד. מוזר לי כל הסיפור. מפחיד לי כל הסיפור. אני מחפשת אותו בהכל. התמזמזנו על הספה. הוא בהחלט לא מנשק כמו אבוש. אבל כן יש לנו בונדינג נחמד. עבר שבוע מהדייט החלומי. והוא מתחזק את הקשר. אני לא יודעת אם זאת אני. או שזה באמת הוא. בכל מקרה. אני מרשה לזה להתפתח (או למוּת). מה שיבוא קודם. אבל אני זהירה כמו זברה בסוואנה. חושדת בהכל.
זהו. זה. למה כל שנה לקראת החגים אני אוכלת סרטים קיומיים? לפני שנה זו הייתה הביופסיה. הסתובבתי כמו זומבי מחכה למותי הדרמתי. השנה, אני באיבוד. נמאס לי להיות באיבוד.
הצילו?
יש לי חשק בלתי מוסבר להרוס לעצמי את הכל.
