יושבת בבית הקפה השכונתי, כמו בכל בוקר.
המקום ריק למעט זוג, בני גילי בערך, אולי קצת פחות.
אשה נאה מאד, לבושה יפה, מתוחזקת.
הגבר, ישראלי טיפוסי.
מקריח, מכריס, לבוש חולצה מכופרת ומכנסי פנסים (שמשום מה כולם חושבים פה שזה עדיין אופנתי או ייצוגי לעבודה בדרך כלשהי).
אני לא נוהגת לצותת לאנשים, זה אפילו די מביך אותי, אבל את מה שמתנהל שם קשה מאד לפספס.
את מה שהיא אומרת, בדיבור נמוך ומהיר, אני לא בדיוק קולטת, כי הוא קוטע אותה מספר פעמים בברוטליות:
״תפסיקי לבלבל לי במוח!״
״אני לא מבין מילה ממה שאת אומרת, את חופרת לי על הבוקר״
״אין לי כוח אליך!״
״זה לא מעניין אותי, השטויות שלך!״
ניכר כי היא כבר רגילה לזה, כי אני לא רואה שום תגובה יוצאת דופן לדיבור גס הרוח שלו.
אני, לעומת זאת, בהלם מוחלט.
זה כל כך קיצוני שאני עושה את עצמי שקועה בטלפון ומחזיקה את עצמי חזק שלא להתערב (צל״ש מגיע לי בנידון, אגב. קיטי של פעם לא היתה כזו מאופקת).
אני מדי פעם ממשיכה להגניב מבטים אליהם.
ואז אני עושה מה שאני עושה המון פעמים, ובעיני רוחי שמה את עצמי בנעליים שלה.
מה הייתי עושה במקומה בסיטואציה כזו, שבן הזוג שלי נובח עלי ככה, ועוד בפרהסיה?
קל היה לחשוב שאני מלכתחילה לא הייתי נכנסת לשם,
נכון?
זה אולי נכון לקיטי של היום.
היא היתה קמה, שופכת עליו את הקפה שהזמנתי עבורו מבעוד מועד, לפני שהגיע, ובועטת בו אל הכוסומו ומעבר לו.
אבל כמעט כמו כל אשה על פני הפלנטה הזו (כך מנסיוני), גם אני חוויתי בעברי מערכת יחסים שבה הקטינו אותי.
ואני יודעת לומר שלפעמים, בתוך הסיטואציה, לא באמת מבינים את גודל המאורע או את חומרתו.
אבל היום אני כל כך רחוקה ממה שהייתי אז, שלחוות את זה מהצד היה מטלטל, אפילו מרתיח.
אני לא יודעת מיהם, לא מתיימרת להבין את הדינמיקה הזוגית ביניהם והיא גם לא מעניינת אותי.
פשוט נאלצתי בעל כורחי להיות צופה מהצד מהצד בסיטואציה נקודתית שהפכה לי את הבטן.
״אין מחיר לחופש״, אמר לי בזמנו אבא שלי ז״ל במהלך הגירושים, כשהגענו למחלוקת בנוגע לכספים.
מאז המנטרה הזו היא נר לרגליי.
אף אחד, שום סיטואציה נוחה ככל שתהיה, שום כמות של כסף או חשש מתגובות של הסביבה לא ישאירו אותי שוב במצבים שבהם חרא לי, שאני לא מוערכת או שפשוט לא רואים אותי.
אני אקום, אשבור את הכלים ואלך בלי להסתכל אחורה.
כלוב מזהב
הוא עדיין כלוב.