|
|
|
כמו לגלות כמה שולטים קמצנים יש כאן.
תעשו מנוי,
מי ישמע…
בזעת!
*בתמונה, מישהי, לא חשוב מה הניק שלה, שהעלתה גם אתמול תמונות ותעלה גם מחר.
ואה, כן, הלכה במבול של הבוקר להתאמן.
איפה המשאית של המדליות? איפה?!
נכון?
רק קוקיות חסרות לי ללוק…
נ.ב
ריחמתי הבוקר עם השיר, בכל זאת, סוף שנה
1. אני מכורה לנשיקות. מהסוג העוצמתי, עם מלא לשון. רצוי עם יד על הגרון ויד שניה בעורף שתופסת חזק.
2. חורף היא ה-עונה שלי. מוכנה שיהיה פה כזה 24/7, 365 ימים בשנה. רצוי על לא יותר מ-18 מעלות. תנו לי לפתוח חלון בסופות רעמים וגשם זלעפות, ואני פורחת.
3. מציצות הן החיים. יכולה לעוף על cock worshipping שעות. שעות! אבל כדאי מאד שהזין שלך יהיה אסתטי ושווה את זה!
4. אני מאובססת על כלבים (אמיתיים, על ארבע) מכל סוג, צבע או גזע. אני אלטף כל אחד שניקרה על דרכי ברחוב+דיבוב מטומטם ומביך. אם אתה לא זורם על זה, זה לא יילך בינינו.
5. שיער חזה גברי שמבצבץ מתוך חולצה מכופתרת מחרמן אותי ברמות של לסחוט את התחתונים לאחר מכן. אני אפילו לא שולטת בזה. זה ריפלקס מותנה שאני מחווטת אליו.
6. גם גברים על מדים. כן, אני יודעת. אין יותר קלישאתי מזה. אולי זה מסביר את העובדה העלומה שתמיד הייתי מגנט לאנשי כוחות הבטחון לדורותיהם. תרומתי הצנועה למורל הלאומי וזה.
7. גברים לא עקביים שמשחקים איתי משחקים מורידים לי את החשק אוטומטית. למזלי הטוב תמיד הייתי כזו. לא רוצה? לא צריך. נקסט. המסך ירד.
8. יש לי אינטואיציות של חיה. גיליתי רק בשנים האחרונות שזה פשוט תוצר של פוסט טראומה מילדות. אני קולטת אנשים בשניה ומספר הפעמים שזה הציל אותי מאסונות (על אמת) היא עובדה מוגמרת. אני לא מחפשת יותר לוגיקה בזה. אם משהו מרגיש לי off, זה נכון ב-99.9% מהמקרים.
9. הייתי בתולה עד גיל 19 ועם חברים קבועים עד גיל 25. אבל אחרי זה? All hell broke loose. השלמת פערים מה שנקרא.
10. רק בשנים האחרונות למדתי לקבל מחמאות. אבל עדיין קשה לי עם זה כי אני חזק ב׳תסמונת המתחזה׳. אני עובדת על זה ממש, יש ימים שעדיין לא מצליח לי.
*עובדת בונוס: התאמנתי באגרוף און אנד אוף מעל לעשרים שנים. אני ממש לא מקצוענית, אבל אני יודעת שניים-שלושה מהלכים שמכאיבים ואם צריך, אני אוהבת לשחק ׳מלוכלך׳.
יאללה אודרוב, יום טוב!
ועל הדרך להרים למישהי,
לא חשוב מי,
שפאקינג קמה ב-5:45
כדי ללכת לאימון לפני העבודה!
איפה הכפיים?!
👏👏👏
אחרי יום סוער במיוחד בעבודה
בו הבראטית שבי הרימה את ראשה,
ועשתה קצת בלגן,
זה מה שאני מרגישה…
😈😈😈
ככה אני מרגישה.
שאני נמצאת כעת בלימבו.
לכאורה,
החיים שלי כרגע נעים על מי מנוחות.
שגרה שלמדתי (בדם ובהרבה דמעות) לברך עליה.
אני מוערכת בעבודה שאני אוהבת וטובה בה מאד.
קיבלתי קידום, מה שהביא גם לאקסטרה רווחה כלכלית.
חזרתי להתאמן ברבאק.
אני משתדלת לאכול בריא ומסודר, מבלי להלקות את עצמי כשחוטאת מדי פעם.
הבית שלי מקבל את שיופי הצורה האחרונים שלו ואליו הכנסתי את כל נשמתי היצירתית.
האנשים והיצורים החשובים והיקרים ללבי בטוב.
אני בטוב.
אני באמת ממש בטוב.
ואני כל כך מודה על כך.
אבל אני מרגישה שאני תקועה בלימבו.
כאילו אני עדיין לא ׳שם׳.
ואני לא יודעת לשים את האצבע על מה שחסר.
כלומר, אהבה.
ברור.
אבל אי אפשר לומר שזה מה שמגדיר אותי.
ואולי זו דווקא כן פיסת הפאזל החסרה?
תמיד הייתי אדם שמתמקד ביש ולא באין,
ועכשיו?
אני כל כך מבולבלת…
כשהפרעת הקשב מרימה את ראשה מאחורי הקלעים והאובייקט מאבדת את זה, קצת.
כן.
יש גם תמונות פחות לבושות.
ואולי הבעיה היא שאני רגילה כבר להיות לבד?
לעשות לבד, לפתור לבד, לתקן לבד.
פשוט כי החיים לימדו אותי מגיל קטן ממש,
להתמודד עם הכל לבד?
ואולי הכורח הפך להרגל,
וההרגל הפך לעצמאות יתר?
אולי בסופו של יום זה מה שמאיים על מרבית הגברים,
אשה כמוני, שלא באמת צריכה להם, אלא רק ׳רוצה׳?
מישהי שלגמרי מסתדרת בלי, ורק היתה שמחה אם היה?
האם גברים מכוונים אבוציונלית בהכרח למישהי שזקוקה להם?
איזה אוקסימורון סרקסטי.
הרי לא בחרתי במודע בדרך הזו.
זו היתה הדרך שבה שרדתי, כי לא היתה לי ברירה אחרת.
ההבנה הזו שזו רק אני מול העולם מושרשת בי מגיל כל כך צעיר, שאני לא מכירה הוויה אחרת.
והנה, בסופו של יום,
השרידות היא בעוכריי.
***
וזה לא שלא הזדקקתי מעולם.
פשוט בעבר, כשהייתי צריכה,
אף אחד לא היה שם עבורי.
כל כך הרבה פעמים נזקקתי -
לכתף, ליד, לגב, למשענת,
לחיבוק.
לשותפים בנטל.
אבל פעם אחר פעם נשארתי לבד במערכה.
ננטשתי שוב,
ושוב,
ושוב,
להתמודד עם השיט לבד.
על ידי משפחה,
על ידי חברים,
על ידי בני זוג.
וכך הפכתי לאובר-עצמאית.
לא יודעת לבקש עזרה.
לא אוהבת לומר שקשה לי.
עושה הכל לבדי.
***
והלבד הזה הפך לשגרה.
ואני רגילה לתפעל אותו במיומנות על,
שהמחשבה של לשבור את התבנית שלו
קצת מפחידה אותי.
אני מודה.
מקבל דחייה מנומסת, אבל אז נזכר שהאגו שלך גדול משמעותית מאיברים אחרים בגוף:
ואז, כמובן קלאסיקת ה׳מי בכלל רוצה לגעת בך?׳:
ובכן,
הבטחתי לו תהילה,
והבטחות מוכרחים לקיים.
איזה איש מתוק!
💋
א׳ ואני יושבים לנו בקפה השכונתי.
פאקינג 30 שנות היכרות במצטבר, עוד מתקופת ימי נתב״ג העליזים, אי שם בסוף שנות התשעים.
הוא, מאבטח לשעבר, שהתחתן עם חברה שעבדה איתי כדיילת קרקע ב׳אל על׳.
לפני שנים גילינו שהילדים שלנו בני אותה שכבה, וכך נאלץ האוקראיני חמור הסבר לסבול אותי בכפיפה אחת איתו בשכונה.
***
אין חיבור משעשע יותר מזה שלנו.
לכאורה, שני קצוות מנוגדים בכל פרמטר אפשרי.
הוא, גם היום, כמעט שלושה עשורים לאחר פרישתו מהתפקיד, אדם שלא הייתם רוצים להיכנס איתו לעימות מכל סוג, בוודאי לא פיזי. קשוח למראה, איש עסקים מצליח, בעל משפחה לתפארת.
מולו, אני.
רעשנית, צבעונית, נלהבת לפרקים מכל בעל זנב שמסתובב לידינו. ׳הגרושה העליזה׳.
הוא כמובן מעורה בכל פרט מלוכלך בחיי הפרטיים, למורת רוחו הסובייטית.
***
אנחנו שותים קפה והוא בדיוק מספר לי שהזמין חופשת סקי משפחתית בכמה עשרות אלפי שקלים.
אני משתנקת.
בתמורה, אני מספרת לו כמה יעלה לי יום הצילום שארגנתי במתנה לעצמי.
עכשיו תורו להשתנק.
״למה כל כך הרבה כסף?״ נוזף בי הכלכלן שבו.
״חיים״, אני עונה לו בנונשלנט,
״כל אחד ו׳חופשת הסקי׳ שלו״.
***
להלן, מאחורי הקלעים של ׳חופשת הסקי׳ שלי.
מקווה שאקבל את התוצרים משובבי העין והנפש שלה (בשאיפה), בקרוב.
מבטיחה לעדכן…
השקט שלפני הסערה
A beautiful mess
מיאו
התחלתי איתכם ברכות הבוקר,
קחו
