א׳ ואני יושבים לנו בקפה השכונתי.
פאקינג 30 שנות היכרות במצטבר, עוד מתקופת ימי נתב״ג העליזים, אי שם בסוף שנות התשעים.
הוא, מאבטח לשעבר, שהתחתן עם חברה שעבדה איתי כדיילת קרקע ב׳אל על׳.
לפני שנים גילינו שהילדים שלנו בני אותה שכבה, וכך נאלץ האוקראיני חמור הסבר לסבול אותי בכפיפה אחת איתו בשכונה.
***
אין חיבור משעשע יותר מזה שלנו.
לכאורה, שני קצוות מנוגדים בכל פרמטר אפשרי.
הוא, גם היום, כמעט שלושה עשורים לאחר פרישתו מהתפקיד, אדם שלא הייתם רוצים להיכנס איתו לעימות מכל סוג, בוודאי לא פיזי. קשוח למראה, איש עסקים מצליח, בעל משפחה לתפארת.
מולו, אני.
רעשנית, צבעונית, נלהבת לפרקים מכל בעל זנב שמסתובב לידינו. ׳הגרושה העליזה׳.
הוא כמובן מעורה בכל פרט מלוכלך בחיי הפרטיים, למורת רוחו הסובייטית.
***
אנחנו שותים קפה והוא בדיוק מספר לי שהזמין חופשת סקי משפחתית בכמה עשרות אלפי שקלים.
אני משתנקת.
בתמורה, אני מספרת לו כמה יעלה לי יום הצילום שארגנתי במתנה לעצמי.
עכשיו תורו להשתנק.
״למה כל כך הרבה כסף?״ נוזף בי הכלכלן שבו.
״חיים״, אני עונה לו בנונשלנט,
״כל אחד ו׳חופשת הסקי׳ שלו״.
***
להלן, מאחורי הקלעים של ׳חופשת הסקי׳ שלי.
מקווה שאקבל את התוצרים משובבי העין והנפש שלה (בשאיפה), בקרוב.
מבטיחה לעדכן…
השקט שלפני הסערה
A beautiful mess
מיאו
התחלתי איתכם ברכות הבוקר,
קחו