My Unforgettable Fire

בא לי מכות!

אגב, אחותי זוטי,

יהודיה כשרה וזה.

אין פה הרבה מוזיקה עברית,

כי אני פיין-שמקערית,

אבל אם תהיה,

אז היא תהיה משובחת.

כזו.

שתגמר כבר המלחמה המזדיינת הזו!

דיברה התורה, וכל הארבעה בלתי נסבלים באותה המידה. נשבעת שבדקתי.

אבל לפני כן, תמונה סמי-אירוטית, לריכוך העצבים של האבים-נעלבים בתגובות.

***

משוללי תמונות אך מעידים על עצמם כ׳נאים׳

הו לא.

אני סיימתי ליפול בפח הזה!

הבה לא נקשור לעצמנו כתרים לא לנו, סבבה?

Let us be the judges of that?

כמו כן, אמא שלכם היא לא עדה אובייקטיבית.

רק אומרת.

אלה ששמים כותרת ׳תושמד׳ כקליק-בייט בבלוג

לא יודעת איך לבשר לכם את זה, אבל באמת:

Nobody cares!

באמת, אף אחד.

זה לא שהמצאתם כאן משהו שטרם ראינו, כן?

עם כל הכבוד, ככל הנראה מדובר בזיקפה.

וזה אחלה, באמת, אבל בשביל מה כל הבילד-אפ המיותר הזה?

פרגנו לנו מכל הלב וגם אם לא, מחר יעלה בולבול חדש של מישהו אחר.

אלה שמתחילים איתך בפעם השלישית רק כדי לבדוק שהסירוב שלך עדיין רלוונטי

כן, כפרות.

שום דבר לא השתנה.

תודה ששאלתם.

זה לא שרף הסטנדרטים יורד ככל שמד הייאוש עולה, כן?

כי הנה, ברוך השם - אני גם מיואשת, גם קונסיסטנטית וגם עדיין לבד.

אלה שכשרון הכתיבה שלהם מסתכם בהעלאת גיפים של פורנו

עמוק לאללה.

ליטרלי.

השאלה היא מה אתם מביאים לשולחן חוץ מחרמנות.

כי את זה יש לנו די בחינם בפורן-האב.

האם יש לכם משהו מרתק יותר לתרום לתכנים הקריאים חוץ מאשר ׳העתק-הדבק׳+כותרת ׳בוקר טוב׳?

גם בחיי היום-יום אתם מתקשרים רק במימז?

שואלת בשביל חברה.

***

סורי,

עלה לי.

עכשיו תורכם!

כל רגע הוא רגע פוטנציאלי לשינוי.

הנה, אמרתי את זה.

והשנאה הזו התגברה סופית אחרי לכתם של הורי.

אמא נפטרה בערב סוכות.

מאז, רצף חגי תשרי, הם ימים נוראים עבורי.

ואחרי אבא?

אחרי אבא קיבלתי את החותמת הרשמית לכך שכבר אין לי באמת משפחה.

כלומר יש לי.

שני אחים.

אבל אנחנו לא ממש בקשר.

כי בחרתי במודע לברוח.

לברוח מכל מה שמזכיר לי את כל מה שכאב לי כילדה.

***

מהרגע שבו החיים שלנו התהפכו, כשהייתי בת 15,

כל התכנסות משפחתית גרעינית היתה לי לעינוי רגשי.

לשבת סביב שולחן חג כשלנוכח עיניי מראת תצוגת תכלית מרושעת ששיקפה לי בלעג את כל מה שדפוק בבית שלי, דרש ממני תעצומות נפש בלתי מוסברות.

ובאופן פרדוקסלי שכזה, ככל שהוריי (שנפלו עליהם השמיים לא פעם אחת, אלא פעמיים) ניסו להיאחז בעור שיניהם בפסאדת הנורמליזציה המשפחתית לחג, ככל שכך - כך תיעבתי את הרגעים הללו בכל מאודי.

ולזכותם של הוריי יאמר, ולא מתוך סרקזם, שהם נלחמו על אשליית הפסאדה הזו עד ליום מותם.

אבל אני?

ברגע שבגרתי ויצאתי מהבית, ברחתי מארוחות החג האלה כל עוד נפשי בי.

אני יודעת שציערתי אותם מאד על כך, פעם אחר פעם, בהתחמקויות שלי.

אבל זה היה עבורי להיות או לחדול.

כל מפגש משפחתי מצומצם זרק אותי בחזרה לכל כאבי הילדות.

לכעס.

לעצב.

לתחושת חוסר האונים הנוראית.

לייסורי המצפון.

לשנאה.

ובכל פעם מחדש הייתי צריכה להרים את עצמי לבד, כדי שאוכל לעשות הכל על מנת להתחמק מהמפגש הבא.

***

ועכשיו?

עכשיו אמא ואבא אינם.

ואין באמת משפחה.

אבל הכאב -

על מה שיכול היה להיות,

על תחושת הפספוס,

הכאב הזה תמיד שם.

והחוסר הזה נוכח,

במיוחד בחגים.

אז כן,

אני שונאת חגים.

באמת.

מזה כחודש שהוא שוכב במיטה,

לא מגיב.

והפרדוקס?

ה-פרדוקס הוא שמעולם לא נשפכה עלי כמות מחמאות כמו בחודש הזה.

התחטבתי (פלאים מה שהסטרס עושה לתיאבון שלי), העור שלי נראה טוב באופן מפתיע ואנשים מחייכים אלי בחביבות ברחוב.

הגדילה לעשות מכרה מהשכונה שנתקלה בי היום:

״עשית משהו בפנים? כי הכל נראה כזה… מואר…״

״אני מקפידה לבכות בערך פעם ביום, אולי זה?״

״כן, נשמע הגיוני״

***

אז כן, ביחס הפוך לחלוטין,

הליבידו שלי Has left the building.

אפילו לא בטריקת דלת דרמטית.

לא היתה הודעה פיוטית או התראה.

הוא פשוט התפייד.

לאפס.

לנאדה.

לגורנישט.

זילץ׳.

***

וזה קצת מלחיץ אותי, האמת.

כי אני רוצה להעיר אותו בדרך כלשהי,

רק שאין לי כל כך עם מה לעבוד.

סעמ׳עמ׳עמק!

התמונה שצולמה על ידי אופק בירנבאום, מלפני כחודשיים, כשהוא עוד היה בשיאו

איש אחד אמיץ…

סט חדש ואופטימי משהו,

לא ברור על סמך מה.

סעמק…

כן.

אני עדיין שם.

למען האמת די נוח לי בו כעת -

It’s the devil I know too well.

עד שמישהו אולי יגיע פעם להזיז לי את הגבינה.

מה הסיכוי לכך?

נסיון העבר מראה שקלוש למדי.

אז בינתיים,

זה.

לא ה-fight.

לא ה-flight.

זו הצלע השלישית שלהם,

freeze.

הוא המכניזם שלי בסיטואציות של משבר מתמשך.

אני קודם כל עוצרת.

בוחנת.

בודקת.

צופה.

שוקלת.

רק אחרי זה תגיע הלוחמה.

אבל קודם כל תהיה נסיגה.

השתבללות.

התכנסות.

מיצוי של התבוננות,

ואז אני אצא לקרב.