ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

My Unforgettable Fire

זאת אני, הכי חשוף וגולמי שיש.
קחו את זה כמו שזה.
או שלא.
כך או כך, לא אכפת לי.
***
״אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה, אלא מכוח התמדתה״
לפני 4 חודשים. יום שבת, 13 בספטמבר 2025 בשעה 6:07

All you have is your fire״

And the place you need to reach 

Don't you ever tame your demons

״But always keep 'em on a leash

***

היא תמיד הייתה שם.

האש.

פושטת ומשנה צורה.

אורבת בשקט להזדמנות לפרוץ החוצה.

מחפשת פרצות בין הסדקים שהלכו והתרחבו.

אבל היא תמיד הייתה שם.

מאחור, בוערת באש תמיד.

***

בגיל 15 התהפך לי העולם.

העולם הקטן שלי, שמלכתחילה לא היה שלם ומוגן, גם הוא נעלם. והאש יצאה לחופשי - בבערה שקטה ודוממת, מהסוג שלא שמים לב אליו, עד שכבר מאוחר מדי.

ואז היא פשטה צורה לראשונה והפכה לעצב. 

עצב תהומי, שאוכל את הקרביים ויונק את הנשמה לתוך תהום של ריק אינסופי.

האש/עצב כמעט כילתה אותי למוות. 

ואז, ברגע האחרון, היא שינתה צורה לאש/זעם.

***

והזעם היה פראי.

ומוחלט.

וטהור. 

וכמעט בלתי נשלט.

מהסוג שקמים איתו בבוקר והולכים איתו לישון בלילה.

כזה שאין ממנו מנוחה.

לשווא חיפשתי דרכים לשלוט בו, בדרקון האש/זעם הזה, אבל ללא הצלחה.

הייתי חיה פצועה שמסתובבת במרחב בדריכות מתמדת, תמיד על הקצה. מחכה לתת לו דרור, לשחרר אותו על מישהו או על משהו בשביל רגע אחד של פורקן.

אבל השקט שאחרי השחרור תמיד היה קצר מועד.

ודרקון האש/זעם התעורר שוב פעם, מחדש -

עקשן, לא יודע שובע, כועס. 

כל כך כועס.

כועס על מה שנלקח ממני, ועל מה שלא היה שם מעולם ואבד לנצח.

***

הוא שירת אותי שנים רבות, דרקון האש/זעם שלי.

הוא נלחם עבורי.

הוא נלחם עבור הילדה הקטנה שהייתי.

זו שנשכחה מאחור, לבדה, ללא הגנות, רק היא ודרקון האש/זעם שלה נגד העולם. 

הוא הרחיק ממני סכנות.

הוא בנה סביבי חומות.

הוא היה מגן המבצר.

עירני, צופה, בוחן, משקיף בחשדנות ויורק אש כשהיה צורך.

הוא היה פראי ומגונן ועיוור מזעם.

והוא לימד אותי לבחון סיטואציות ומצבים, אנשים מתחת למסכות, כוונות זדון, מורכבויות נסתרות.

הוא הציל אותי מסכנות אמיתיות, מרחיק אותי בדרכים שרק מאוחר יותר הבנתי את משמעותן.

לימים הוא לימד אותי את תורת ההתבוננות השקטה ואת טקטיקת הספיגה לצורך התקפה.

אבל יותר מהכל הוא הראה לי איך לשלוט באש שלו,

מתי להגביה את הלהבות ומתי לשרוף בשקט.

במבט.

במשפט קצר.

בשתיקה רבה משמעות.

בהורדת מסך באבחה אחת.

***

למדתי למנן את להבות דרקון האש/זעם שלי. 

הוא לימד אותי לרתום אותן לטובתי.

ליצירה, לחמלה, להשלמה.

האש כעת היא של דרקון מאולף.

והדרקון יודע שתורו לנוח כעת.

אבל אסור לטעות -

היא שם, תמיד, מאחור.

בוערת באש תמיד.

והיא יוצאת כשאני מחליטה לקרוא לה.

רק אני!

 

 

לפרסום זה יש תגובות, הרשמ/י או התחבר/י כדי לקרוא ולהוסיף תגובות.

הרשמ/י התחבר/י