אין כמו מראה להניח בפניו של אדם, כדי להבין מאיזה חומר הוא מחושל.
***
אני אוהבת לשחק במראות מול אנשים.
סיכוי סביר שלא יאהבו להביט בה.
המראה לא תייפה, לא תעגל פינות, לא תסלח, לא תרכך.
המראה תשקף את הכל:
שקרים, חטאים, עוולות, מאוויים כמוסים, נרטיבים מעוותים.
וכאב.
כל כך הרבה כאב.
וסימני צלקות שנותרו מהכאב.
המראה היא תזכורת שותקת, שארים מולך, בהתרסה מחרישת אוזניים.
***
האם יש בך את האומץ לראות מה המראה משקפת?
האם יש בך את היכולת להודות בפגמים?
בטעויות?
לגעת בכאבים?
להביט בצלקות?
האם יש בך את האומץ לבקש סליחה?
ואז למחול?
האם יש בך יכולת להכיל את ההוויה הנשקפת אליך ממנה, כמו שהיא, על כל מגרעותיה?
ועל כל יופייה?
האם יבעבע הכעס ויגרום לך לרסק אותה לרסיסים?
האם יעלו הדמעות וימסכו את הדמות הנשקפת לך ממנה? יטשטשו את הגבולות, ירככו את ההשתקפות.
או שפשוט ככה, תחייך אליה,
ואז תסובב אותה אלי?
***
אני אוהבת לשחק במראות מול אנשים.
סיכוי סביר שלא יאהבו להביט בה.
או שאולי,
אולי הפעם.