אומרים שרק אנשים טהורים מתים בערבי חג.
ואת מתת בערב סוכות.
איזה סימבוליזם, אה?
סימבוליזם בתחת האתאיסטי שלי.
ועדיין, אין מועקה כמו זו שמבשרת לי על בואם של חגי תשרי מדי שנה.
כבר 18 שנה שיום כיפור הוא נקודת השיא של העצב הזה.
***
בתכלס לא באמת היית פה יותר, אז, בתקופה הזו.
ידענו כבר שזו כרוניקה של מוות ידוע מראש.
שאנחנו סופרים את הדקות בשעון החול הגווע שלך.
איכשהו, ההוויה האנושית שלי, שגידלה בתוכה חיים באותם הרגעים ממש, ידעה להרגיש שהנשמה שלך כבר לא היתה נוכחת.
הבנתי בכל תא בגוף שלי שאני מסתכלת רק בקליפת האשה שאהבתי כל כך.
אבל היא עצמה כבר לא פה יותר.
היא אולי נראית כמותה, ואולי מראה סימני חיים ביו-כימיים קלושים, אבל ידעתי בכל הווייתי שאת כבר אינך.
הלכת ועזבת אותי לבד.
וזו היתה הפעם היחידה באותה חצי שנה ארורה שהרשיתי לעצמי לבכות.
בכיתי מעל הקליפה היפה שהייתה פעם את.
כי את כבר לא היית שם יותר.
ואז חלפה עוד יממה שלמה עד שסימני החיים שלך נדמו סופית.
ערב סוכות הגיע וגאל אותך מייסוריך לחלוטין.
זה קרה בדיוק במרווח השעתיים שבהן הלכתי הביתה לנוח, כי הגוף ההריוני שלי היה מותש מלגדל חיים ולאבד אחרים, בעת ובעונה אחת.
וככה, כמו שאני ישנה, חלמתי את המוות שלך.
התעוררתי מבועתת לצליל הטלפון שבישר לי זאת.
חלמתי את המוות שלך בזמן אמת, ולרגע החלום והמציאות התערבבו והפכו לאחד.
נותרתי לבדי עם כמו-עסקת השטן הזו שרדפה אותי במשך שנים:
״תני אמא, קבלי תינוקת במתנה, בתמורה״.
אין גם וגם.
לא מגיע לך.
הכל בחיים זה תן וקח.
תתמודדי.
וכך, שנים על גבי שנים, התקופה הזו מכווצת לי את הקרביים בכל פעם מחדש.
וכמעט והרגשתי שהתרגלתי, והכאב והכעס התרככו למין מלנכוליה רומנטית בשנים האחרונות.
ואז הגיע השביעי באוקטובר…