בואי רגע, קטנה.
אני צריכה לדבר איתך.
כן, אני צריכה שתשבי, זו שיחה ׳כזו׳.
תשמעי ילדה,
אני לא יודעת איך לומר לך את זה, קטנה שלי,
תמימה שלי שאת, עם העיניים הגדולות האלה שלך.
בבקשה אל תסתכלי עלי ככה.
זה לא פשוט גם לי, ילדה.
תקשיבי…
***
נכון שחשבת שעד עכשיו היה לך קשה?
ובאמת היתה לך ילדות לא פשוטה.
אין דרך אחרת לייפות את זה.
לא פשוטה בכלל.
אבל אני נאלצת לומר לך שזה היה רק הקדימון, ילדה.
עוד יהיה לך קשה מזה.
הרבה יותר קשה.
למעשה, יהיו קיתונות של חרא.
והעיניים האלה שלך עוד יזילו כל כך הרבה דמעות.
שוב ושוב ושוב.
כן קטנה, אני מצטערת.
אבל יהיה חרא לתפארת, לאורך שנים.
עם הבלחות של טוב, כן?
אבל את בעיקר תאכלי המון חרא בעתיד.
אין מה לעשות, קטנה.
נכון, את באמת לא אשמה שזה ככה.
ככה יצא, פשוט ככה יצא.
***
את מבינה, קטנה שלי?
את חייבת לעבור את זה.
ואת תעברי את זה לבד.
כי לא תהיה לך ברירה.
את צריכה להיות נחושה, ילדה.
כי אף אחד לא יציל אותך.
תצטרכי הכל בעצמך.
בשיניים.
תגרדי את עצמך מהרצפה בכל פעם, ותקומי.
לבד.
ובחוץ לא יראו עליך, ילדה שלי.
כי את כל כך מתעתעת.
והדיסוננס בין מה שאת מקרינה החוצה לבין מה שהנפש חווה הוא בלתי נתפס.
ואנשים…
אנשים, קטנה שלי, תמיד ישפטו אותך לפי הבחוץ.
מעט מאד ישכילו להתבונן בעיניים שלך ולקלוט את הכאב.
למרביתם גם לא יהיה אכפת.
ולאלה שכן, לא יהיו הכלים לתת לך את מה שאת צריכה.
***
את מבינה, קטנה שלי?
זה לא קל להכיל אחת שכמוך.
ואת גם מומחית בלהסתיר.
למדת כבר.
למדת שאין על מי לסמוך.
למדת שגם אם תצרחי את הנוכחות שלך,
אף אחד לא ישמע או יראה מי את באמת.
כולם יראו רק ילדת שמנת מופרעת.
***
את מבינה, קטנה שלי?
את, זה כל מה שיש לך.
אז תצטרכי לסמוך על אינטואיציות החיה שבך.
ועל חוש ההישרדות שהציל אותך לא פעם.
ועל חריפות המוח הקטן הזה שלך, שרץ על 200 קמ״ש.
ועל הפה הגדול שלמדת לסגל לעצמך.
כי ככה זה.
זה רק את מול החיים.
וחשוב לי שתדעי, ילדה,
שכל מה שכולם אומרים לך שרע או לא בסדר אצלך?
כל הדברים האלה הם מי שאת.
אל תוותרי עליהם לעולם,
בעבור כלום ואף אחד.
כי אני יודעת לומר לך שהדברים הללו,
כל אחד ואחד מהם,
כל תכונה ושם תואר שהוטחו בך,
הם אלה שיהיו סוד המשיכה של אנשים אליך כשתגדלי.
אני יודעת, קטנה.
אני באמת יודעת.
אני יודעת
כי אני את.
***
את מבינה, קטנה שלי?
זה בסוף יסתדר.
אני אומרת לך.
והשברים יתאחו.
והכאב יתעמעם.
והכעס ישכך.
והדמעות יבשו.
ואת תוכלי סוף סוף לכתוב מכתב של פיוס
אל האני הקטנה שהיית, אז, בגיל 25.
ואת תסתכלי עליה, על הקטנה, והלב שלך יצא אליה,
ועל כל מה שהיא עוד תעבור.
אבל רק את תהיי זו,
שבסופו של יום
תוכל להציל אותה.
מעצמה.