אני לא מצליחה לבכות יותר.
וניסיתי.
באמת שניסיתי.
לאחרונה אני פשוט לא מצליחה לבכות.
כאילו לא באמת לבכות - להתייפח.
משהו שפעם היה עוזר לי לפרוק רגשות, היום כבר לא עובד.
***
אני לא יודעת לשים את האצבע במדויק על הרגע שבו זה קרה, חוסר היכולת לבכות ממש.
אבל אתמול, עם חזרת החטופים החיים, זה התחוור לי באופן קיצוני.
הזלתי דמעה או שתיים, אבל זהו.
וזה לא שחוגת הרגשות לא זזה על הספקטרום, היא זזה.
היא פשוט לא זזה מספיק כדי להגיע לנקודה בה הדמעות פורצות ללא שליטה.
היא לא הגיעה לנקודת ההתפרקות.
וזה הפחיד אותי פתאום.
כי פעם כשהיה כואב, ועצוב, ומכעיס, ומתסכל, וקשוח, ושחור או לחילופין ממש מרגש - פעם זה היה מתפרץ כמו מעיין רותח מהעיניים שלי, בשניה.
ולאחר מכן היתה מגיעה הקלה גדולה, אפילו רגעית.
ופתאום זה כבר לא.
***
וזה מפחיד אותי כי אני חוששת שאולי הלב שלי נסגר קצת.
אולי הרגש הפך קהה יותר.
הגיוני הרי שלכל אדם מכסת כאב שהוא יכול לשאת ולהכיל, עד שהיא עולה על גדותיה.
אז הוא פשוט מפסיק להרגיש, לא?
האם אני כבר שם?
אולי כאב לי כל כך כל כך הרבה שנים ואז הגיעה גם המלחמה האיומה הזו והגדישה את סאת היכולת להכיל?
אולי המוח הוריד את השאלטר על הרגש, כי הוא החליט שדי?
שעדיף לתת למטען הרגשות הזה רק לגרד את פני השטח ולא באמת לחדור פנימה?
***
וזה כל כך מפחיד אותי.
מפחיד אותי לא להרגיש יותר.
מפחיד אותי שמי שרוצה להכיר אותי יצטרך לחצוב בסלע כל כך חזק עד שהוא בכלל יגיע למשהו.
מפחיד אותי שהמוח ייקח שליטה באופן סופי.
אני מפחדת שלא לבכות יותר.
אני מפחדת שלא להרגיש.
(דרוש חוצב בלתי נלאה…)