אפילו לא משפט אחד.
הייתי יצירתית מילדות - באומנות, בציור, בעיצוב, אבל כתיבה לא היתה חלק מארסנל ארגז הכלים האומנותי שלי. ייחסתי אפס חשיבות יצירתית למילה הכתובה.
״את כשרונית כמו אבא, ממני לא ירשת כלום. אני לא יודעת לצייר אפילו קו ישר״ היתה אומרת לי תמיד אמא, שהיתה מורה.
מסיום התיכון, לא עלה בי הצורך לכתוב.
***
אבל אז מצאתי את עצמי באוקטובר של שנת 2007, יושבת וכותבת הספד לאמא שלי.
הספד שנאלצתי לכתוב בלית ברירה, כי אבא היה פשוט שבור לב מכדי לעשות זאת בעצמו.
וכך, ביום גשום של תחילת אוקטובר, מעל הקבר הטרי שלה, מצאתי את עצמי קוראת את ההספד שכתבתי עבורה לאוזניי עשרות אנשים.
הספד שנכתב עם עט פיילוט פשוט, על דף שורות שנתלש ממחברת סלילים, כשחלק מהמילים מרוח מדמעות ליל אמש וחלקן, מהגשם היורד.
אני לא זוכרת את ההספד או מה נכתב בו.
זה נמחק לי לחלוטין מהזכרון.
אני רק זוכרת שהקאתי את הלב שלי על הנייר וככה הגשתי אותו, מדמם, בלי עריכה מיותרת.
אני זוכרת גם את יבבות הבכי מסביבי למשמע המילים שהקראתי.
אבל במיוחד אני זוכרת את הדף הריק שבהה בי בלעג, כחודשיים לאחר מכן, בקבוצת טיפול של אמהות טריות ללא אם, אחרי שקיבלנו משימה לכתוב מכתב לאמא שאיננה עוד.
ואני, לא הייתי מסוגלת לכתוב הברה אחת בודדה.
אפילו לא אחת.
בונקר.
***
אבל האובדן הפתאומי, הלידה שבאה לאחריו ומצב הנישואים ההולך ומתדרדר שלי הביאו אותי לנקודה שבה הבנתי, שאם לא אמצא מקום לשחרר בו את הסערה שהתחוללה לי בנפש - אתרסק חזק.
אז החלטתי לכתוב לעצמי בלוג, בעילום שם.
מקום שלתוכו שפכתי את כל בליל הכאב שאכל אותי מבפנים, כשהרגשתי שאני לא יכולה יותר.
העולם הזה היה חדש וזר לי, אמצעי זמין ופשוט כדי לנסות ולהשיג שפיות זמנית כשהרגשתי מוצפת, בו התוודעתי גם לראשונה לתחושת הקתרזיס המזוקקת של אחרי הכתיבה.
זו שהיתה דומה לתחושה של אחרי פגישה עם הפסיכולוג, או של אחרי בכי ממושך שהצטבר בחזה.
ומדי פעם מישהו רנדומלי היה מגיב לי.
ואז עוד מישהו.
ופתאום תכיפות התגובות הלכה וגברה.
ולפני שהבנתי מה קורה, היה שם קהל שלם שאשכרה אהב לקרוא אותי, בטוב, ולחלוטין גם ברע.
והבלוג שלי הלך וצבר תאוצה.
ואז הגיעו הצעות העבודה בתשלום, ככותבת תוכן.
ופחות משנה לאחר מכן תחזקתי מספר טורים באתרי אונליין, ומאוחר יותר אפילו בעיתונות המודפסת.
***
ומאז אני כותבת.
לעצמי, או מטעם.
בכל פעם בקונסטלציה אחרת או בממשק אחר - כמו תפאורת רקע שמשתנה.
אבל הדבר היחיד שאינו משתנה לעולם, הוא תחושת הפליאה המתמדת שמישהו מתעניין במה שיש לי לומר.
שמישהו טרח לשבת ולקרוא את מה שכתבתי.
שהצלחתי לגעת במילים, גם מעבר למסך.
שריגשתי.
שהעלתי חיוך.
שעיצבנתי, לפרקים.
היכולת הזו, לרגש אנשים לעולם איננה מובנת מאליה עבורי ואני מקווה שלעולם גם לא תהיה.
ואולי,
בפינה מרוחקת של היקום, במקום שאיננו גשמי כלל, מהות הנשמה של אמא יושבת ומתמוגגת מכך שלא את כל הכשרונות ירשתי רק מאבא…