אני מטעה.
מאד.
אני יודעת.
לו רק היה לי שקל על כל פעם שזה נאמר לי.
לכאורה,
צבעונית, חייכנית, שטותניקית, מוחצנת.
הכל לכאורה.
כבר כתבתי על זה, כאן.
זה לא שזה לא אני.
זה בהחלט חלק מהאישיות שלי.
אבל בדומה לאנשים עם ריבוי אישויות, זו הדמות הדומיננטית שלוקחת פיקוד, כלפי חוץ.
היא המגן, החוצץ, הלוחם.
היא הביצור הראשון בחזית.
לא רבים משכילים לעבור אותה, ואני מבינה שזה בסדר. לא כולם רוצים, צריכים, או יכולים.
ובכל מקרה, אני לא מעוניינת להכניס את מרבית האנשים לשם.
מעדיפה לברור היטב בפני מי המגננות יורדות.
וזה קשה.
זה קשה, גם לי, וגם עבור מי שמנסה.
בסוף תמיד נשאר תמיד הביצור האחרון, זה שהכי קשה לחדירה.
זה שאני מאד לא ששה לפתוח.
אבל אני מטעה.
אני יודעת.
***
יש משהו בדרך שבה אני מתקשרת עם אנשים, שגורם להם להיות חופשיים איתי.
להיפתח בפני.
לספר לי לפעמים את סודותיהם הכמוסים ביותר, בלי שביקשתי לדעת.
ואני מאפשרת את זה, כי האמפתיה היא לפעמים בעוכריי.
אני אוחזת בגילויים שלהם בחרדת קודש.
מכבדת את המעמד.
אבל זה כמעט לעולם לא הדדי.
כי בעיות האמון שלי נטועות עמוק בילדות שלי.
כי למדתי, שבסופו של דבר, הם יבגדו בי.
כך, או אחרת,
הם לא יהיו שם כשאצטרך.
וכאן מתחיל הדיסוננס שרודף אותי שנים.
כי מרביתם בטוח שהם מכירים אותי.
שאנחנו חברים.
שהם מבינים מי אני.
מה אני.
מה מניע אותי.
איפה כואב לי.
כי הלבביות שלי עלולה לפעמים להתפרש כקלות דעת.
הפתיחות - כאקסהביציוניזם.
השיח המכבד - כטולרנטיות.
הקלילות הלכאורתית - כהזמנה.
ואז,
אז הם עושים את הטעות וחוצים את הגבול שלי.
וכשאני מתקנת, באסרטיביות טיפוסית, הם נעלבים.
הרי אנחנו חברים, לא?
***
אז לא.
אנחנו לא חברים.
את החברים שלי ניתן לספור בקושי על יד אחת.
הם אלה שבאמת מכירים אותי.
שהיו איתי בנקודות השפל בחיי.
לא ברחו.
לא הפנו את הגב.
לא התפיידו.
הם עזרו לי לגרד את עצמי בכוח מהרצפה, כשהתפרקתי לגורמים.
הם נלחמו עלי.
בשיניים.
אבל אנחנו?
אנחנו לא חברים.
זה רק מקסם שווא.
אהיה מקסימה ונחמדה ומנומסת להפליא,
עד שתחצו את הגבול שלי ברגל גסה.
ואם אתם לא מתוחכמים ורגישים מספיק להבין זאת,
לא תכירו אותי באמת, לעולם.
וזה ממש בסדר.
רק אל תטעו לחשוב
שאנחנו חברים…