My Unforgettable Fire

בכלום זמן.

מהשיחה הראשונה.

פיצחת אותי בשניה וחצי.

כמה קשה לי להודות בכך,

עם כל הציניות שלי.

בשקט שלך,

באסרטיביות הדוממת,

בבטחון העצמי.

לא מהסוג של השופוני,

אלא כזה אמיתי, שמגיע ממקום של

״אני יודע מה אני מביא לשולחן״.

הבטחת ועשית.

קילפת,

השתקת את רעשי הרקע,

חדרת,

עטפת,

ואז

שברת,

ריסקת,

ניתצת.

כל זכר לחומות ההגנה שבניתי בדם,

דרך כל טראומות העבר.

הכל התמוטט לעיי חורבות.

ואז לקחת הכל,

השארת אותי עומדת ככה,

לבדי,

משוללת הגנות,

ערומה נפשית,

להתמודד עם הריק הזה,

שוב.