הוא מורה לי בטלפון,
״תסגרי את היום הזה, מיצית. הדלקתי לך בוילר, אני מחכה״.
מגיעה ישר מהעבודה, גמורה.
כל הגוף כואב לי.
מעיפה את העקבים לקיבינימט,
אחריהם נושרים בסלון שאר פרטי הלבוש.
הוא מחייך אלי מהספה,
״הכלב כבר ירד ואכל״.
פונה מחוייכת ישירות לחדר האמבטיה,
ממלאת לי אחת עמוקה במיוחד.
המים נעימים כל כך.
אני שוקעת לתוכם ומרגישה איך החמימות מרפה לי כל שריר כואב בגוף מהסטרס של היומיים האחרונים.
הוא מניח לי כעת, יודע שאני חייבת את חצי השעה הזו לעצמי, לבד.
אני מסתבנת לאט, בוהה באריחים עליהם מתעבות טיפות המים.
בעיניים עצומות אני שוקעת שוב רגע לתוך החמימות של המים.
ואז קמה, שוטפת את עצמי בזרם קריר ומושיטה יד למגבת שמחכה לי על המתלה.
לידה תלויה הטישירט שלו.
אני מתנגבת ובחיוך חתולי משתחלת לתוכה, שוחה בניחוח המשכר שלו.
היא עצומה עלי, ובבת אחת הריח שלו אופף אותי כמו ענן.
אני מוותרת על תחתונים.
׳מיותר׳, חושבת לעצמי בחיוך.
יוצאת לסלון, אבל הוא כבר לא שם.
״בואי ילדה״, קולו קורא לי מתוך חדר השינה.
הוא מחכה לי שם, במיטה.
ערום.
מבטו סוקר אותי בדקדקנות מלמעלה למטה,
ועיניו מצטמצמות לכדי סמי-חיוך כשהוא מצווה עלי בקול נמוך:
״בואי הנה״.
אני עולה למיטה ובזריזות ערמומית הוא מעיף מעלי את החולצה.
המבט שבעיניו הופך לזאבי, ״תצמדי אלי״.
ידיו מושכות אותי בתקיפות אל מתחת לשמיכה,
אני מרגישה את הדופק הולם בפראות בחזה שלו.
הוא הופך אותי כנגדו, מכפת אותי מאחור בבעלתנות, מסניף אותי בשאיפה עמוקה ולוחש לי:
״תשני עכשיו. תשני״.
חום הגוף שלו עוטף אותי ומתפשט בכל כולי
כשהוא מלטף לי את הראש בעדינות.
אני מתקמרת נגדו בתנוחת עובר,
ונרדמת.
***
אין לי מושג כמה זמן חולף,
אבל אני מתעוררת כשחשוך בחוץ
והזין שלו עמוק בתוכי.
מתחת למצעים אנחנו נמסים זה לתוך זו
והוא לוחש לי באוזן:
״אני כל כך רעב, ילדה… כמה שאני רעב!״