בשבוע שעבר חלמתי שוב את מותך.
מסוג החלומות שאתה מודע לכך שאתה חולם אבל לא מצליח להתעורר.
זה היה מוות אחר.
והפעם הייתי נוכחת בכל שלב שבו,
כולל ייסורי המצפון על אוזלת היד שלי מלהושיע אותך, ועד קול צפצוף המוניטור כשליבך פסק מלפעום.
קמתי בלב כבד,
תוהה לפשר הדבר.
למחרת חלמתי שלא הצלחתי לקבל את תעודת הסיום של התואר.
לא עמדתי במשימות ולא עליתי לתצוגת הבוגרים.
תחושת ההחמצה והאכזבה האישית ליוותה אותי גם כשהתעוררתי.
הפעם הבנתי כי יש חוט מקשר בין השניים שעדיין לא הצלחתי לפצח.
אני עדיין מנסה לנתח את פשר החלומות הללו, ברובד קצת יותר עמוק מהמסקנות המתבקשות.
גם עכשיו כשאני נזכרת בהם, הם מעוררים בי עצב.
מה אני מנסה לומר לעצמי?
******
״איך מגיעים לך הרעיונות לכתיבה?״ הוא שאל אותי
״וואלה, לא שמתי לזה לב״, עניתי בכנות
״זה יכול להיות משפט ששמעתי באקראי, או זכרון, או סתם שיחה שאני מנהלת עם חבר או חברה״
״ואת מתכננת מראש, או שמה שעולה לך לראש את מוציאה?״
״מה שעולה לראש יוצא. רק אחרי זה אני עורכת״
ואז הבנתי, שהדרך שלי לעבד את כל הדברים האלה היא גם פה, בכתיבה.
אני פשוט ׳מקיאה׳ את הכל במילים, בלי תכנון.
והכתיבה פשוט מאפשרת לי לעשות ׳זום אאוט׳ ולהסתכל על התמונה הגדולה.
מעניין,
לא חשבתי על זה אף פעם.
והנה, כתבתי גם על זה…
***
יש פה ילדי ׳פינגווין׳ לשעבר?
כי יש לי פלייליסט חדש שנראה לי שיזרוק אתכם לשם.
מוזמנים להאזין .