צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

My Unforgettable Fire

זאת אני, הכי חשוף וגולמי שיש.
קחו את זה כמו שזה.
או שלא.
כך או כך, לא אכפת לי.
***
״אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה, אלא מכוח התמדתה״
לפני חודש. יום חמישי, 29 בינואר 2026 בשעה 1:30

יושבת בבית הקפה השכונתי, כמו בכל בוקר.

המקום ריק למעט זוג, בני גילי בערך, אולי קצת פחות.

אשה נאה מאד, לבושה יפה, מתוחזקת.

הגבר, ישראלי טיפוסי.

מקריח, מכריס, לבוש חולצה מכופרת ומכנסי פנסים (שמשום מה כולם חושבים פה שזה עדיין אופנתי או ייצוגי לעבודה בדרך כלשהי).

אני לא נוהגת לצותת לאנשים, זה אפילו די מביך אותי, אבל את מה שמתנהל שם קשה מאד לפספס.

את מה שהיא אומרת, בדיבור נמוך ומהיר, אני לא בדיוק קולטת, כי הוא קוטע אותה מספר פעמים בברוטליות:

״תפסיקי לבלבל לי במוח!״

״אני לא מבין מילה ממה שאת אומרת, את חופרת לי על הבוקר״

״אין לי כוח אליך!״

״זה לא מעניין אותי, השטויות שלך!״

ניכר כי היא כבר רגילה לזה, כי אני לא רואה שום תגובה יוצאת דופן לדיבור גס הרוח שלו.

אני, לעומת זאת, בהלם מוחלט.

זה כל כך קיצוני שאני עושה את עצמי שקועה בטלפון ומחזיקה את עצמי חזק שלא להתערב (צל״ש מגיע לי בנידון, אגב. קיטי של פעם לא היתה כזו מאופקת).

אני מדי פעם ממשיכה להגניב מבטים אליהם.

ואז אני עושה מה שאני עושה המון פעמים, ובעיני רוחי שמה את עצמי בנעליים שלה.

מה הייתי עושה במקומה בסיטואציה כזו, שבן הזוג שלי נובח עלי ככה, ועוד בפרהסיה?

קל היה לחשוב שאני מלכתחילה לא הייתי נכנסת לשם,

נכון?

זה אולי נכון לקיטי של היום.

היא היתה קמה, שופכת עליו את הקפה שהזמנתי עבורו מבעוד מועד, לפני שהגיע, ובועטת בו אל הכוסומו ומעבר לו.

אבל כמעט כמו כל אשה על פני הפלנטה הזו (כך מנסיוני), גם אני חוויתי בעברי מערכת יחסים שבה הקטינו אותי.

ואני יודעת לומר שלפעמים, בתוך הסיטואציה, לא באמת מבינים את גודל המאורע או את חומרתו.

אבל היום אני כל כך רחוקה ממה שהייתי אז, שלחוות את זה מהצד היה מטלטל, אפילו מרתיח.

אני לא יודעת מיהם, לא מתיימרת להבין את הדינמיקה הזוגית ביניהם והיא גם לא מעניינת אותי.

פשוט נאלצתי בעל כורחי להיות צופה מהצד מהצד בסיטואציה נקודתית שהפכה לי את הבטן.

״אין מחיר לחופש״, אמר לי בזמנו אבא שלי ז״ל במהלך הגירושים, כשהגענו למחלוקת בנוגע לכספים.

מאז המנטרה הזו היא נר לרגליי.

אף אחד, שום סיטואציה נוחה ככל שתהיה, שום כמות של כסף או חשש מתגובות של הסביבה לא ישאירו אותי שוב במצבים שבהם חרא לי, שאני לא מוערכת או שפשוט לא רואים אותי.

אני אקום, אשבור את הכלים ואלך בלי להסתכל אחורה.

כלוב מזהב

הוא עדיין כלוב.

 

לפני חודשיים. יום חמישי, 15 בינואר 2026 בשעה 7:35

מכירים את השירים האלה,

שכששומעים אותם הדמעות ממלאות את העיניים?

לא מתוך עצב,

אלא מתוך התרגשות.

כאילו משהו במלודיה ובמילים מתחבר

לשלמות כזו שגורמת לנשימה להיעתק,

ולעיניים לדמוע,

וללב להתמלא,

ולמחשבות לרוץ להן חופשיות,

בשרשרת אסוציאציות בלתי נגמרת.

וכל מה שבא

זה להקשיב לשיר הזה בלופים,

שוב ושוב ושוב,

שפשוט לא יגמר.

מכירים?

אז השיר הזה.

***

וכן, היה גם אימון.

איך אני אוהבת את ימי חמישי…

🥹

 

לפני חודשיים. יום ראשון, 28 בדצמבר 2025 בשעה 0:32

ככה אני מרגישה.

שאני נמצאת כעת בלימבו.

לכאורה,

החיים שלי כרגע נעים על מי מנוחות.

שגרה שלמדתי (בדם ובהרבה דמעות) לברך עליה.

אני מוערכת בעבודה שאני אוהבת וטובה בה מאד.

קיבלתי קידום, מה שהביא גם לאקסטרה רווחה כלכלית.

חזרתי להתאמן ברבאק.

אני משתדלת לאכול בריא ומסודר, מבלי להלקות את עצמי כשחוטאת מדי פעם.

הבית שלי מקבל את שיופי הצורה האחרונים שלו ואליו הכנסתי את כל נשמתי היצירתית.

האנשים והיצורים החשובים והיקרים ללבי בטוב.

אני בטוב.

אני באמת ממש בטוב.

ואני כל כך מודה על כך.

אבל אני מרגישה שאני תקועה בלימבו.

כאילו אני עדיין לא ׳שם׳.

ואני לא יודעת לשים את האצבע על מה שחסר.

כלומר, אהבה.

ברור.

אבל אי אפשר לומר שזה מה שמגדיר אותי.

ואולי זו דווקא כן פיסת הפאזל החסרה?

תמיד הייתי אדם שמתמקד ביש ולא באין,

ועכשיו?

אני כל כך מבולבלת…

 

לפני 3 חודשים. יום שבת, 20 בדצמבר 2025 בשעה 14:08

ואולי הבעיה היא שאני רגילה כבר להיות לבד?

לעשות לבד, לפתור לבד, לתקן לבד.

פשוט כי החיים לימדו אותי מגיל קטן ממש,

להתמודד עם הכל לבד?

ואולי הכורח הפך להרגל,

וההרגל הפך לעצמאות יתר?

אולי בסופו של יום זה מה שמאיים על מרבית הגברים,

אשה כמוני, שלא באמת צריכה להם, אלא רק ׳רוצה׳?

מישהי שלגמרי מסתדרת בלי, ורק היתה שמחה אם היה?

האם גברים מכוונים אבוציונלית בהכרח למישהי שזקוקה להם?

איזה אוקסימורון סרקסטי.

הרי לא בחרתי במודע בדרך הזו.

זו היתה הדרך שבה שרדתי, כי לא היתה לי ברירה אחרת.

ההבנה הזו שזו רק אני מול העולם מושרשת בי מגיל כל כך צעיר, שאני לא מכירה הוויה אחרת.

והנה, בסופו של יום,

השרידות היא בעוכריי.

***

וזה לא שלא הזדקקתי מעולם.

פשוט בעבר, כשהייתי צריכה,

אף אחד לא היה שם עבורי.

כל כך הרבה פעמים נזקקתי -

לכתף, ליד, לגב, למשענת,

לחיבוק.

לשותפים בנטל.

אבל פעם אחר פעם נשארתי לבד במערכה.

ננטשתי שוב,

ושוב,

ושוב,

להתמודד עם השיט לבד.

על ידי משפחה,

על ידי חברים,

על ידי בני זוג.

וכך הפכתי לאובר-עצמאית.

לא יודעת לבקש עזרה.

לא אוהבת לומר שקשה לי.

עושה הכל לבדי.

***

והלבד הזה הפך לשגרה.

ואני רגילה לתפעל אותו במיומנות על,

שהמחשבה של לשבור את התבנית שלו

קצת מפחידה אותי.

אני מודה.

 

לפני 3 חודשים. יום שלישי, 16 בדצמבר 2025 בשעה 0:41

הדחף הישן הזה שקיים בי,

להיכנס לרכב

ולנסוע ולנסוע ולנסוע,

ולא להפסיק לעולם.

בלי מטרה,

בלי כיוון מסוים,

פשוט לנסוע ולנסוע

לעולמי עד.

****
יש משהו מדיטטיבי בנהיגה,

במיוחד אם היא לאורך זמן

והנוף חורפי וגשם

ויש דממה ברכב,

או פסקול שאינו משתלט על המחשבות.

ואז הן פשוט זורמות להן בשטף,

כמו שרשרת בלתי נגמרת.

הרהורים שנשזרים זה בזה,

אנקדוטות,

תובנות.

לופ אינסופי של הגות

שאינה רלוונטית לכלום ולשום דבר.

והגוף נכנס למוד של רגיעה דרוכה,

כזו שמאפשרת נהיגה בטוחה

אבל אינה מצריכה מתן תשובות

לאף אחד ולשום דבר.

***
פשוט לנסוע

ולנסוע

ולנסוע

רחוק רחוק מכאן

ולא לעצור לעולם…

 

לפני 3 חודשים. יום רביעי, 3 בדצמבר 2025 בשעה 2:12

שבוע מגה מגה קשוח בעבודה

אליו התנקזו חודשיים של עבודת הכנה.

מיגרנה זוועתית שמסרבת לעזוב כבר יומיים,

קצת דכדוך קיומי

ותהיות ברומו של עולם.

וחורף שמבושש להגיע

ועושה אותי עוד יותר עצובה,

כמו גם בצורת רגשית.

מוד נוכחי,

כדלהלן…

 

לפני 4 חודשים. יום ראשון, 23 בנובמבר 2025 בשעה 12:52


יום אחרי שאמא שלי נפטרה,

שלח אותי אבא לסופר לקנות מצרכים.

אפילו משפחה אבלה צריכה לאכול.

פסעתי החוצה בתדהמה מוחלטת, לנוכח העולם שהמשיך להתקיים בשלווה.

אמא שלי נפטרה בייסורים,

והעולם - בשלו.

השמש זרחה,

השמיים היו כחולים,

הציפורים צייצו,

התנועה זרמה,

דבר לא השתנה.

העולם המשיך להסתובב,

בזמן שהיקום שלי קרס.

***

להתמסמס,

להתפייד,

להתמוסס,

להיעלם לתוך תהום הנשייה,

להישכח מכל עין או לב,

להינמס לתוך הריקנות,

ולא להיות יותר.

לעולם.

לדראון עולמי עד.

 

לפני 4 חודשים. יום רביעי, 19 בנובמבר 2025 בשעה 13:34

בארץ הפלאות.

בהתחלה הכל חדש,

מפתיע,

מוזר.

תגליות חדשות.

הבנות שנחשפות.

אמת שמתגלה.

קצוות שהיו פרומים תמיד ואף פעם לא הבינה למה.

׳הכל מתגלה בזמנו׳

היא חושבת בזמן הנפילה למחילת הארנב.

והנפילה ארוכה כל כך…

***

זמן לתובנות.

זמן לגרד את הכאב החוצה.

לחטט בצלקת הישנה ולדעת שככה,

היא שלמה.

היא ילדה קטנה וסוטה

שעכשיו קוראת לשדים שלה, בשמם.

והפעם הם יבואו, לפקודתה,

ולא היא - לפקודתם.

***

״כולנו מטורפים כאן״ יאמר לה החתול.

״את מטורפת, אני מטורף״.

״איך אתה יודע שאני מטורפת?״ היא תשאל,

״זה ברור״ הוא יענה, ״אחרת לא היית באה לכאן״.

וזו תהיה הפעם הראשונה בחייה

שהטירוף ירגיש לה בית.

 

לפני 4 חודשים. יום שלישי, 18 בנובמבר 2025 בשעה 4:18

אולי יעזור לי קצת להתגלמר?

🥹


 

לפני 4 חודשים. יום שני, 10 בנובמבר 2025 בשעה 13:35

אין באמצע.

זה התבהר לי כפליים השבוע, כשנכנסתי לטינדר מרוב שיעמום.

(כן, חוטאת בזה מדי פעם, שוט מי).

מאץ׳ מהיר עם שווה רנדומלי.

הוא:״קראת את הפרופיל שלי?״

״כן, קראתי״

הוא:״אז ראית שאני לא מחפש משהו רציני…״

״אם לא היה מתאים לי, לא הייתי עושה לייק״

***

עברנו לטלגרם.

שיחת סמול טוק חביבה.

גרוש עם ילדים,

על פניו, סבבה לגמרי.

מנסים לסנכרן מפגש.

בסוף החלטנו טנטטיבית על סופ״ש.

אמרנו שנתעדכן לקראתו.

לא עוברת שעה, ואני מקבלת את זה…

וזו היתה תצוגת תכלית, שחור על גבי לבן, לתסכול שלי לאורך שנים: הדיכוטומיה הוונילית המטומטמת ביקום -

את או מדונה, או זונה.

חוסר היכולת הזה, של להכיל ׳מורכבות׳ של מישהי שמחפשת משהו לא מחייב בדיוק כמוך, ועדיין לכבד אותה, כבן אדם.

***

כשהייתי בת 25 היתה לי חברה טובה, הולנדית.

כבר אז היא השכילה לומר לי:

“Baby, we’re not marriage material. We’re the girls guys would cheat on their wives with…”

והנה שוב,

זמנים אחרים, אותה דיכוטומיה.

נשים הן עדיין ׳או׳, ׳או׳ ביקום הוונילי.

אפס עקומת למידה.

לפני 4 חודשים. יום רביעי, 5 בנובמבר 2025 בשעה 13:53


(לא בהכרח בסדר כרונולוגי)

עיניים בצבע דבש

כפות ידיים גדולות

ורידים בזרועות

חזה שרירי

שיער חזה

השביל הזה של שיער החזה שמוביל באופן ישר לכיוון הזין

שפתיים יפות

מבט של חדר מיטות

זין יפה (כן, יש חיה כזו. נשבעת)

האופן שבו הזיפים/הזקן גולשים את קו הלסת לכיוון הגרון

גבר גבוה שמתנשא מעליי

קעקועים בפלג גוף עליון

גומות תחת

תחת שרירי

השקע הזה שבין שרירי הזוקפים בגב התחתון

גומת חן (בבודדת, תהרגו אותי למה)

ריסים ארוכים

עור בגוון מוקה 

ריח גוף גברי

***

ואם כל זה מעורבב בגבר אחד?

זהו,

אין אותי!

 

לפני 4 חודשים. יום ראשון, 26 באוקטובר 2025 בשעה 4:13

חמישה שלבים יש לו,

לאבל.

הכחשה.

כעס.

מיקוח.

דכאון.

השלמה.

ואני, מכירה את המודל הזה עוד מילדות.

הוא שזור בנשמתי כמו זמזום מוכר של שיר ישן.

חוויתי מוות לא פעם בחיי.

ופרידות.

***

פרידות הן סוג של מוות קטן.

מוות קטן של הנפש,

בכל פעם מחדש.

והחודש הזה היה עתיר מיתות.

אזכרה לאמא.

אובדן של חברת נפש, שכבר לא.

אובדן של גבר שאהבתי.

אוקטובר הוא תמיד חודש מורכב,

זה של השנה בהחלט לא איכזב.

שקועה כולי כעת עמוק בתוך תהליך האבל,

על כל אלה.

למען הדיוק, בעיצומו של השלב הרביעי.

אבל היי,

לפחות יצא מזה משהו טוב.

כזה שלא חשבתי שאזכה לחוות שוב.

מברוק לי,

מתברר שאני עדיין מרגישה משהו.

כמה חבל שזה בעיקר כאב.

***

בציפייה לשלב ההשלמה.

עייפתי