זה לפתוח יוזר נוסף, שלא משויך לכלום, עם אפס מידע, ולכתוב מה אני חושבת, אבל באופן הכי קיצוני שיש.
כמו ילד בן שנתיים.
עם אפס מסננות על מה שיוצא החוצה (וכן, יש יותר מושחז ממה שאני כותבת כאן).
בא לי להיות ביץ׳ על מלא.
להוכיח לכולם שמה שחושב עלי מי שלא מכיר אותי, אשכרה נכון.
להגיב בבוז.
ללעוג.
להתנשא.
להשתלח.
בא לי לשחרר כל רסן אפשרי.
לענות כמו שבא לי לענות באמת, אבל אני לא עושה זאת, כי אני זוכרת שבצד השני יש בנאדם.
בא לי לשים זין על הרגשות של כולם חוץ מאשר על שלי.
בא לי לשבור את הפאקינג כלים בטנטרום פסיכי.
להיות ארסית ומרושעת.
לשרוף כל גשר אפשרי.
לשחוט כל פרה מקודשת.
על הזין שלי השלכות.
על הזין שלי כולם!
ככה אני מרגישה
בימים כמו היום.
***
אבל אני לא עושה את זה.
אני לא עושה את זה,
אז אני פשוט נכנסת למיטה
ובוכה.
כדי שכל הכעס, והתסכול והכאב יצאו החוצה,
אחרת זה ישרוף לי את הנשמה.
***
״התקפי חרדה. הלוואי והיו לי התקפי זעם״
זה מה שעניתי לו, לפסיכיאטר ששאל אותי בילדות ממה מבין השניים אני סובלת.
״אני מצטער בשבילך״, הוא ענה.
״לאלה עם התקפי הזעם הרבה יותר קל. זה הסביבה שסובלת״.