האופי שלי היה נושא תמידי לחיכוכים עם אבא, שהקפיד לתזכר אותי ש:
״גברים לא אוהבים נשים שעושות הרבה רעש״.
והמשפט הזה נצרב בי כמו ברזל מלובן.
אבל באורח פלא, ככל שהוא חזר עליו בהזדמנויות שונות, כך הקצינה ההתנהגות שלי.
***
פשוט נהנתי להתריס.
זה היה נייר הלקמוס שלי לבדיקת אנשים חדשים שהכרתי וככה בחנתי את כל מערכות היחסים שלי, החבריות והמיניות.
מי שלא השכיל להבין מי אני באמת, מתחת לכל הבלגן, לא זכה להישאר שניה אחת מיותרת בסביבתי.
היום אני מבינה שזו היתה הדרך שלי לצרוח את הנוכחות שלי במרחב, אחרי ילדות שבה הייתי פשוט בלתי נראית.
אבל אז, רציתי להקיף את עצמי באנשים בעלי ראיית רנטגן רגשית שלא יתרגשו מכל הבלגן שאני מביאה איתי לשולחן, ואלה היו מתי-מעט ונדירים.
***
השנים שחלפו מיתנו מאד את העוקצנות והדחף האימפולסיבי לקרוא תיגר בלתי פוסק, אבל כנראה שמבנה אישיותי לא משתנה מהותית.
גיליתי שגם עם ביגוד פחות חושפני ותגובות פחות לוחמניות ואימפולסיביות, הוורסיה המרוככת והבשלה שלי היא עדיין ‘יותר מדי׳, במיוחד לגברים.
***
הנטיה הטבעית שלי היתה תמיד להימשך לגברים עם מאפיינים ׳גבריים׳ שסימנו עבורי בטחון, יציבות ואסרטיביות שקטה, מהסוג שחשבתי שידעו לתת לי קונטרה כשאני עולה על טורים גבוהים.
אפעס, זה לא תמיד עבד בקורלציה ישרה, וגם בפעמים שבהן זה היה קרוב, זה לא היה מדוייק מספיק.
הם פשוט היו ווניליים מדי.
***
הבנתי שהבראטית הקטנה שבי, שמתעוררת מדי פעם ומרגישה צורך לבדוק גבולות, לבחון סבלנות או סתם להיות טיזרית ורעה, זקוקה פשוט למישהו גברי
על-אמת, שיעמיד אותה במקום כשצריך.
כזה שידע להביט מעבר למסך העשן ולמופע האור-קולי שלי, וגם אם אנשוף עליו בהתחלה כמו חתלתול מבוהל, ידע לתפוס אותי מהצוואר ולטפל בי עד שארגע.
ואז, ורק אחרי שארגיש ואדע שיש לידי מישהו חזק מספיק כדי להתמודד איתי,
