My Unforgettable Fire

בכלום זמן.

מהשיחה הראשונה.

פיצחת אותי בשניה וחצי.

כמה קשה לי להודות בכך,

עם כל הציניות שלי.

בשקט שלך,

באסרטיביות הדוממת,

בבטחון העצמי.

לא מהסוג של השופוני,

אלא כזה אמיתי, שמגיע ממקום של

״אני יודע מה אני מביא לשולחן״.

הבטחת ועשית.

קילפת,

השתקת את רעשי הרקע,

חדרת,

עטפת,

ואז

שברת,

ריסקת,

ניתצת.

כל זכר לחומות ההגנה שבניתי בדם,

דרך כל טראומות העבר.

הכל התמוטט לעיי חורבות.

ואז לקחת הכל,

השארת אותי עומדת ככה,

לבדי,

משוללת הגנות,

ערומה נפשית,

להתמודד עם הריק הזה,

שוב.

הוא מצווה עליה.

״לא להסיט מבט, עיניים אליי״.

העיניים שלה מתחילות להבריק מדמעות.

מצחיק כמה שהיא יפה עכשיו, הוא חושב לעצמו, בעודו מביט איך הירוק שלהן הופך לעז דווקא ברגע בו הן מוצפות בדמעות של כעס.

הוא ממשיך להתבונן בה, מזהה את ההתנשפויות הקטנות והשטוחות שהיא נושפת דרך האף, כפי שהיא תמיד עושה כשהיא מוצפת וכאובה. הפה שלה סגור כל כך חזק כאילו שבשניה שתפתח אותו, הכל יגלוש החוצה ממנו.

הוא מוריד אותה אל בין ברכיו.

ברק הרטיבות שבעיניים שלה עולה על גדותיו ומתחיל לנזול במפלים רטובים על הלחיים.

היא שונאת אותו כרגע, הוא יודע.

״תפתחי את הפה״, מגיע ציווי נוסף כשידו תופסת בשיערה.

בידו השניה הוא משחרר את הזין הזקור שלו מולה ודוחף לה אותו לפה.

המבט בעיניו הופך לאפל כשהוא חש ברטיבות ובחמימות של הפה המתוק.

״עיניים אלי!״ הוא מצווה עליה שוב.

היא מצייתת, דמעות ממשיכות לשטוף את הפנים שלה ומטפטפות אל הרצפה בזמן שהוא בועל לה את הפה, העיניים של שניהם נעולות אלו באלו.

היא משתנקת ויפחת בכי מתפרצת ממנה כשהוא מאפשר לה לנשום לרגע, ידיו מחזיקות בצידי פניה הרטובים מדמעות.

״מה קורה, גורה?״ קולו רך יותר, המבט בעיניו הופך לדואג.

היא לא עונה.

הוא מביט בה, היא מחככת כעת את פניה בשיפולי בטנו, מול אברו, מורחת עליו את רטיבות הדמעות והרוק.

ובשניה, המבט שבעיניה הופך לפתייני שוב.

אלה הרגעים שבהם הוא מבין שעבודה רבה עוד לפניו. הוא מקלף אותה מזה זמן מה ועדיין, כמו בצל, מגלה מתחת עוד ועוד שכבות הזקוקות לקילוף יסודי וסבלני יותר.

היא מחזיקה עכשיו את הזין שלו במיומנות, מוצצת ויונקת ממנו בדבקות נהנתנית, כאילו לפני רגע לא נחנקה עליו בדמעות.

המבט שלה מפוקס בשלו, והוא רואה את שביעות הרצון המתריסה מרצדת בו כשהוא מתחיל לגנוח.

״לעזאזל איתה״ הוא חושב לעצמו, ״גורה מחוצפת ולא מחונכת שכמותה״.

הוא מרים אותה ממנו בפראות ולפני שהיא מבינה מה קורה, מסובב אותה כנגד המיטה, משכיב אותה על בטנה וכורך את ידייה מאחוריי גבה.

היא לא מתנגדת לו בזמן שהוא תוחב כרית מתחת לביטנה כך שישבנה מוגבה לכיוונו. בעוד ידו האחת מחזיקה בכוח את ידיה המסובבות אחורה, הוא כורך את זרועו מתחת לצווארה וחודר אליה בפראות.

היא רטובה באופן לא הגיוני, ועדיין, עוצמת החדירה מוציאה ממנה צעקת כאב והפתעה.

הוא משחרר את היד ששימשה כבריח על צווארה, תופס בשערה ומקער את גופה אחורה, לכיוונו, כשהיא עדיין משופדת עליו.

״אני מבין שאת צריכה תזכורת קטנה למה שקורה כשאת מתחצפת אליי״, הוא נוהם לאוזנה.

היא נושפת שוב את ההתנשפויות הקטנות והחמודות האלה שלה, אבל הפעם זה לא יעזור לה.

הוא מושך את ראשה לצד ימין, חושף צוואר חמים וריחני, מסניף אותה לתוכו לרגע, ואז נועץ את שיניו - נושך, יונק, מוצץ. מסמן אותה בפראות מתוך ידיעה ברורה שתוך שניות העור הלבן שלה יעלה חבורה סגולה וענקית.

היא נאנקת תחתיו ללא הצלחה. נאבקת לשווא בתחושת העונג שהסימון מעניק לה עם תחושת הכעס על המיקום הגלוי שלו. הוא עושה את זה במכוון, היא יודעת.

שכולם יראו וידעו.

היא שלו, והיא נענשה.

הוא משחרר את צווארה והיא צונחת אל המזרון, ישבנה נצמד עוד יותר לאגנו מכוח הנפילה. הוא אוחזבמותניה בחוזקה, מאפשר לעצמו להתפרע בתוכה את שארית כעסו ואז גומר בשאגה חייתית.

צונח על גבה מיוזע ומתנשף, הוא מתגלגל אל גבו ואוסף אותה לגומחה שבין כתפו לשריר החזה שלו. היא נצמדת אליו כמו הגורה שהינה, ראשה תחוב בחזה שלו, נושמת אותו עמוק.

הוא חש כיצד המתח בגופה הולך ומתפוגג, מצמיד אותה עוד יותר אליו, מלטף את ראשה, נושק בין עינייה בעדינות ומצווה:

״לא להתקלח היום, כן? אני נשאר בתוכך״

היא מהנהנת בשתיקה, הירוק שבעיניה נפתח אליו שוב.

הוא מסוגל לטבוע בו לנצח.

הוא מביט בה ממושכות, חיוך ניצת בעיניו כשהוא מעסה את עורפה ברכות ולוחש:

״בפעם הבאה אני לא אהיה כזה עדין…״

הם הכירו לפני חמש שנים באחת מהאפליקציות, בשלהי הקורונה.

ימים ספורים של סקסטינג מהביל שהובילו לבסוף להודעה נחרצת ממנו באחד מהלילות:

״אני מגיע עכשיו. חכי לי ערומה במיטה, כמו ילדה טובה״.

וכנגד כל הגיון בריא שבד״כ הנחה אותה עם גברים, זה בדיוק מה שהיא עשתה.

היא השאירה את הדלת לא נעולה, שכבה במיטה ערומה וחיכתה לגבר זר שיכנס בדלת. עד כדי כך היא בטחה בו.

והוא הגיע - גבוה, נאה, בטוח בעצמו ואסרטיבי.

ובתאווה גמורה, הוא אכל אותה כמו שאף גבר לפניו לא עשה.

זה היה ארוע חד-פעמי ולאחריו הם לא דיברו יותר.

עד לפני כמה חודשים.

***
היא ראתה אותו שוב באחת האפליקציות וזכרון אותו לילה פרוע העלה חיוך על שפתיה.

״שמא נשחזר?״ חשבה לעצמה בחיוך חתולי, ולחצה על כפתור הלייק.

המאץ׳ לא איחר להגיע והם עברו מיד לטלפון.

סמול טוק זריז והשלמת פערים של חמש שנים ומהר מאד היא נזכרה למה הסקסטינג איתו היה כה מסעיר אפילו עבורה, כמי שבזה כל כך לאוננות מקלדת.

משפט אחד שהיה מוקלט לווטסאפ בנהמה נמוכה: ״דאדי צריך אותך, ילדה״, הצליח בכל פעם מחדש להרטיב אותה בשניה.

היא לא ידעה לומר אם זו היתה הנימה שבה הטעים כל מילה, או הצורה שבה קולו היה מתעבה לנהמת ציווי נמוכה ותכופה כשהרעב תקף אותו. זו פשוט היתה התניה פבלובית.

הבילד אפ הפעם היה ארוך ומייגע, לא מעט גם באשמתה.

כשכן היה מציע להיפגש, אחרי שמדי פעם השתתק לכמה ימים, היא דחתה אותו בשלל תירוצים שהמציאה בכל פעם מחדש.

היא לא הצליחה להסביר לעצמה למה.

או שכן?

הוא פשוט לא היה מספיק נוכח עבורה.

אולי לא מספיק רצה.

ואולי גם פחדה שהזכרון מאז לא ישרוד את מבחן הזמן.

אבל יום אחד, אחרי חודש שלא ידעה אם בא לה לבדוק אם המשיכה ההיא עדיין רלוונטית, היא אמרה לו כן.

ההוראות שלו היו דומות לפעם הקודמת:

״חכי לי במיטה, ערומה, כמו הזונה הקטנה שאת״.

***

החדר היה חשוך, נרות מאירים את פינותיו.

היא שכבה במיטה, דרוכה מציפיה, לבושה בטי שירט גזורה וחוטיני פצפון, מתוך התרסה ילדותית להוראותיו המפורשות.

הוא נכנס לחדר בהליכה פנתרית, מניח את חפציו באיטיות על השולחן הקטן שבכניסה, מבטו בוחן אותה בחמדנות. 

עיניה ננעצו בשלו כשגהר מעליה בפנים רציניות, ואפילו בחשכה היחסית ניתן היה לראות את אישוניו מתרחבים בעונג, בזמן שליטף את פניה, את שפתיה, את שיערה. 

היא ליטפה בחזרה את פניו וחייכה בסיפוק למראה השפתיים היפות שלו, בזמן שסינן ״פאקקקק…ילדה״ להוט מביניהן, ואז חייכה חיוך אחד מתריס מדי לעברו.

הסטירה לא איחרה לבוא.

ואז לשון בלשון, ומשיכת שיער מרושעת שהוציאה ממנה זעקת כאב מופתעת.

ואז שוב, בחינה מדוקדקת שלו אותה, במין שביעות רצון איטית של ילד שמצא מחדש צעצוע ששכח.

מגע עורו היה חמים וריח גופו מוכר בדרך מוזרה, והיא רצתה לגעת בו, אבל היד שנשלחה לגרונה הדפה אותה בבעלתנות כנגד המזרון.

היא התנשפה בכעס ובתסכול, אבל הוא היה נחוש לעצור אותה שלא תפריע לו לבחון כל סנטימטר ממנה בזמן שאצבעותיו מגששות את הדרך לרטיבות שבתוכה.

הוא החזיר את אצבעותיו לפיו ומצץ אותן בתאווה ואז משך אותה למטה בפראות, כדי שיוכל לאכול אותה ביסודיות איטית מטריפת חושים.

שיירי השליטה העצמית שלה החלו לנזול ממנה, והיא נתקפה מחנק של בהלה. מתוך נסיון נואש לאסוף את עצמה, הם התהפכו והיא מצאה את עצמה מעליו, מתחככת בזקפה הקשה שלו. 

הבהלה שככה קצת. השליטה חזרה לידיה. היא חייכה לעצמה. ובזמן שהיא מתחככת בו, מרגישה אותו מגיב לה כשנשימתו הופכת כבדה - שלחה בהתגרות יד מתריסה אל גרונו.

שבריר שניה לאחר מכן, כשידו האחת מסיטה את ידה בכוח, ותופסת בגרונה, סטירה נוספת הגיעה.

״נדמה לי שהתבלבלת קצת״ נהם אליה, כשהוא מחזיק אותה מעליו, חסרת אונים. 

היא ידעה מה עומד להגיע.

כשידו עדיין אוחזת בגרונה, הוא הוביל אותה לשיפולי המיטה, מוריד אותה על הרצפה בפראות.

קיר החדר היה בגבה והוא התרומם מעליה, מושך בשיערה לאחור כלפי הקיר, מאלץ את מבטה לפגוש במבטו.

הוא תפס את פניה בידו הפנויה: ״את כנראה צריכה תזכורת איך מתנהגים איתי. תפתחי את הפה יפה לדאדי!״.

היא צייתה בלית ברירה.

שוב ושוב ושוב.

שעתיים וחצי של חינוך פראי לאחר מכן, עירומים, מיוזעים ומתנשפים הם התלטפו ארוכות במיטה.

***
מאוחר יותר בלילה, לאחר שעזב כבר, תהתה לעצמה מה הסיכוי שתבנית ההתנהלות שלו תשתנה הפעם.

מעל שבוע של דממת אלחוט חלף שוב, עד ששמעה ממנו.

״דאדי רעב, ילדה״ כתב לה, ממשיך בנונשלנט את ריטואל התכתובות המותנה מצידו.

רק שהפעם היא מיצתה. היא כבר לא היתה שם יותר.

תמיד היתה כזו, עניינית.

אבל בשנים האחרונות למדה להוריד מסך חסר פשרות מול התנהלויות לא עקביות של אנשים בכלל, או של גברים בפרט. החיים קצרים וזמנה יקר.

עם כל הכבוד לסקס מצויין, היא זקוקה לקונסיסטנטיות עיקשת, על מנת שתסכים להתמסר לחלוטין. לשם היא מכוונת.

״שומע רגע?״ כתבה לו בחזרה,

״היו-יו הזה גורם לי לאבד עניין. נו הארד פילינגז, כן?

נפרד כידידים?״

שוב הלימבו הארור של החגים.

איזה יום היום לעזאזל, בשגרה המטולטלת וחסרת היציבות של המדינה המוטרפת הזו?

אני מנסה להיאחז בשיניים בריטואלים הקטנים שמסדרים לי את הרעש התמידי שבראש.

במשהו שימיין לי את המחשבות הבלתי פוסקות לתיקיות מסודרות במוח:

״קריירה״, ״חברים״, ״אימהות״, ״זמן לעצמי״, ״ספורט״, ״אתה״.

אתה, אתה, אתה.

אני מנסה לשווא למנן את הכמיהה האינסופית.

לשלוט ברעב שאין לו שובע.

לאלף את המפלצת הזו שהתעוררה שוב.

***
ליבידו הוא לא רק סקס.

הוא כוח החיים.

כאן.

עכשיו.

נוכח.

חזק.

פראי.

סוער.

חסר מעצורים.

וזה שלך, מפשיט אותי מנטלית ואז פיזית.

בברוטליות.

בלי להתנצל.

טורף כל סנטימטר בנשמה ואז בגוף.

***

זו התגובה הפיזית שמקפלת אותי לשניים כשאתה מדבר אלי.

הבטחון המערער הזה שלך שמעורר בי כעס.

מי אתה בכלל שתתפוס עלי בעלות?

באיזו זכות?

היהירות הזו.

הדיבור הנחרץ.

הקילוף שלך את השכבות שלי.

זה מכעיס אותי כל כך שאני לא יכולה לשלוט בתגובות של הגוף שלי.

בהתכווצויות של הנרתיק.

בחום שעולה מהאגן אל הבטן.

בדופק שמתגבר.

בקוצר הנשימה.

בתזוזה חסרת האונים שלי במקום.

בפטמות שמתקשות בשניה.

לך לעזאזל!

אתה מערער לי את השגרה המאולצת שהצלחתי לייצר לי, במאמץ עצום.

אתה מנטרל בשניה את המענה המתריס שלי,

זה שמחפה על הפחד ממישהו כמוך.

אתה ממיס בקלות מביכה את כל ההתנגדויות שלי,

פולש לי לראש, ואז לגוף.

אתה קורא את המחשבות והרצונות שלי בפשטות מקוממת.

נותן לי לחשוב שאני שולטת בסיטואציה, עם החיוך הקטן הזה שלך, ואז הופך עלי את היוצרות, בלי טיפת מאמץ.

***
שנים של עבודה עצמית שהלכו לפח.

מי אתה בכלל?!

באיזו זכות?!

אני שונאת אותך!

אתה מפחיד אותי.

אני מפחדת.

בבקשה אל תפסיק.

בבקשה, לעולם.

עוד.

ממך.