Brain is hotter

אומרים שצריך להבחין בין געגוע למישהו לבין פנטזיה לפונטנציאל שהיה יכול איתו.
כשחושבים על זה ככה קל יותר לשנוא.
אומרים שאנשים לא משתנים אף פעם, אז איך זה שיש פער בין מה שהכרת אז למה שאתה מכיר היום? לפעמים השינוי הוא כל כך גדול שמדובר בשני אנשים שונים ברמה של הונאה.
המקום הבטוח שלה היה איתך. היה בית, חום, אהבה ומעטפת. היה החבר הכי טוב שלה.
הוא היה מחבק אותה כל כך חזק ברמה שהיא היתה יכולה להרגיש כמה הוא אוהב אותה ובאותה מידה כמה שקרן הוא.
כשהוא היה חוזר הביתה תמיד דאגה לו שיהיה נקי, שתהיה לו ערימה של אוכל שהוא אוהב כי הוא בטח רעב והיא אהבה לבשל לו.
הר של שקרים ומגדל של הסתרות. שקרים. שהיא היתה אוכלת בהנאה כמעט כמו שהוא היה אוכל את האוכל שהיתה מבשלת לך.
מעטפת ורודה וליבה שחורה. ככה מרגישה האישה הקטנה. שדאגה לגבר שלה שלא יחסר לו דבר, שתמיד יהיה מרוצה, שתמיד יהיה מסופק. רק שיאהב אותה כל יום מחדש. רק שתהיה טובה מספיק. זה אף פעם לא הספיק. לא באמת היתה חשובה. שקופה. ממורמרת. בכיינית. דכאונית. חסרת אחריות. עצלנית. אוהבת. דואגת. רק רצתה שתראה אותה. כל יום מחדש.
קודם הכל, אחרי זה היא. לא מקום שני ולא חמישי, מקום אחרון ברשימה.
היא תמיד תהיה שם לא משנה מה, לאן תלך הרי? היא כבר שבויה, אפשר לעשות בה כרצונך. היא תמיד תהיה במקום שלה. כי בתוך תוכה היא יודעת שהיא משקרת לעצמה. יום יום שעה שעה.
היא לא באמת תגלה בעצמה. יגלו לה שהיא סך הכל ניצבת בהצגה. של אדם אחד שהוא גם מפיק, גם במאי וגם שחקן. הגבר הזה שהיא כל כך אהבה.
פתאום היא כבר לא כל כך חלשה. יש לה קלף. אפילו כמה, והיא תלמד גם איך משקרים, איך מסתירים ואיך מפעילים מניפולציות. הכל לטובתה עכשיו. אבל קשה לה לשחק. היא לא יודעת להיות אחרת. היא לא יודעת להיות מי שהיא לא. והיא למדה בכל זאת בעל כורחה. היא מתחילה להבין שהיא ראשונה. היא היהלום. היא הזהב. היא הפאקינג פרס. היא הולכת למקום אחר עכשיו, לאן שלא יקחו לה את האנרגיה והאור שהיו בה יותר. היא תחזיר הכל. עוד יום ועוד יום עד שהיא תרגיש שלמה שוב. זה יקח זמן, כי היא נתנה זמן. יותר ממה שהיא היתה צריכה. אבל זה יקרה לה.
היא התגעגעה לכל כך הרבה אנשים שהיו בחיים שלה. היא חוזרת אליהם כי היא צריכה להחזיר לעצמה את האור שלה. הם עושים לה טוב והם תמיד שם בשבילה. אבל הכי הרבה התגעגעה לעצמה. יותר מהכל. יותר מכולם.