Brain is hotter

לאחרונה אני חושבת הרבה על איך שהוא היה מזיין אותי.

משהו בעיניים שלו. באיך שהוא היה מביט בי תוך כדי שהזין שלו בתוך הכוס שלי. המבט חדור המטרה הזה. אין כלום מסביב. שום דבר אחר לא קיים.

שני אנשים שהופכים לאחד. עם רעב ותשוקה שאין לה שובע אף פעם.

ונכון שהיינו עושים את זה שנים, והוא יודע בדיוק מה מדליק אותי ומה אני אוהבת, אני יודעת מה מחרמן אותו ובמבט אחד שלו מה הוא רוצה ממני, עדיין בכל פעם שהוא היה מתחיל לגעת בי משהו היה משתחרר. ממש כמו כפתור שמכבה את המוח.

הייתי אוהבת כשהוא היה מזיין אותי כמו זונה טובה, עם הגאג בפה והמג׳יק בנינו בזמן שאני רוכבת עליו. אף פעם לא דרש שאבקש ממנו רשות, פשוט היה נהנה לראות אותי גומרת ממנו. לכבודו. בזכותו.

״תגמרי בשבילי כמו זונה טובה״, ״את אוהבת להיות הזונה הקטנה שלי?״, ״איך את אוהבת כשאני מזיין אותך ככה, אני רואה את זה עליך״

אהבתי איך שהוא דיבר אלי. איך שהוא גרם לי להרגיש. אהבתי להתמסר לו מבלי לדעת איך קוראים לזה, ואהבתי שהוא הדאדי שלי מבלי לדעת שהוא היה כזה אלי.

הוא ידע לפרק לי את הצורה ולהרכיב אותי מחדש אחרי כאילו לא קרה כלום. ואחרי כל הכאוס שעשינו הוא היה מכין לי קפה ומחבק אותי והיינו צוחקים כאילו לא חירבנו את חדר השינה שלנו בפעם האלף. כאילו לא התעייפנו מלהחליף את המצעים אחרי המיצים והזוהמה שהשארנו אחרינו. היה מצחיק לחשוב ששלוש מגבות ישאירו מזרון נקי, אחרי שהבנו ששתיים כנראה לא יספיקו.

אף פעם לא התרגלנו אחד לשניה. בעצם לא היה נמאס אף פעם באמת.

ולמרות שאני כבר לא אוהבת אותו יותר, הוא עולה במחשבות שלי מדי פעם. אותו אחד שידע לזיין אותי כמעט כמו שאהבתי אותו

אומרים שצריך להבחין בין געגוע למישהו לבין פנטזיה לפונטנציאל שהיה יכול איתו.
כשחושבים על זה ככה קל יותר לשנוא.
אומרים שאנשים לא משתנים אף פעם, אז איך זה שיש פער בין מה שהכרת אז למה שאתה מכיר היום? לפעמים השינוי הוא כל כך גדול שמדובר בשני אנשים שונים ברמה של הונאה.
המקום הבטוח שלה היה איתך. היה בית, חום, אהבה ומעטפת. היה החבר הכי טוב שלה.
הוא היה מחבק אותה כל כך חזק ברמה שהיא היתה יכולה להרגיש כמה הוא אוהב אותה ובאותה מידה כמה שקרן הוא.
כשהוא היה חוזר הביתה תמיד דאגה לו שיהיה נקי, שתהיה לו ערימה של אוכל שהוא אוהב כי הוא בטח רעב והיא אהבה לבשל לו.
הר של שקרים ומגדל של הסתרות. שקרים. שהיא היתה אוכלת בהנאה כמעט כמו שהוא היה אוכל את האוכל שהיתה מבשלת לך.
מעטפת ורודה וליבה שחורה. ככה מרגישה האישה הקטנה. שדאגה לגבר שלה שלא יחסר לו דבר, שתמיד יהיה מרוצה, שתמיד יהיה מסופק. רק שיאהב אותה כל יום מחדש. רק שתהיה טובה מספיק. זה אף פעם לא הספיק. לא באמת היתה חשובה. שקופה. ממורמרת. בכיינית. דכאונית. חסרת אחריות. עצלנית. אוהבת. דואגת. רק רצתה שתראה אותה. כל יום מחדש.
קודם הכל, אחרי זה היא. לא מקום שני ולא חמישי, מקום אחרון ברשימה.
היא תמיד תהיה שם לא משנה מה, לאן תלך הרי? היא כבר שבויה, אפשר לעשות בה כרצונך. היא תמיד תהיה במקום שלה. כי בתוך תוכה היא יודעת שהיא משקרת לעצמה. יום יום שעה שעה.
היא לא באמת תגלה בעצמה. יגלו לה שהיא סך הכל ניצבת בהצגה. של אדם אחד שהוא גם מפיק, גם במאי וגם שחקן. הגבר הזה שהיא כל כך אהבה.
פתאום היא כבר לא כל כך חלשה. יש לה קלף. אפילו כמה, והיא תלמד גם איך משקרים, איך מסתירים ואיך מפעילים מניפולציות. הכל לטובתה עכשיו. אבל קשה לה לשחק. היא לא יודעת להיות אחרת. היא לא יודעת להיות מי שהיא לא. והיא למדה בכל זאת בעל כורחה. היא מתחילה להבין שהיא ראשונה. היא היהלום. היא הזהב. היא הפאקינג פרס. היא הולכת למקום אחר עכשיו, לאן שלא יקחו לה את האנרגיה והאור שהיו בה יותר. היא תחזיר הכל. עוד יום ועוד יום עד שהיא תרגיש שלמה שוב. זה יקח זמן, כי היא נתנה זמן. יותר ממה שהיא היתה צריכה. אבל זה יקרה לה.
היא התגעגעה לכל כך הרבה אנשים שהיו בחיים שלה. היא חוזרת אליהם כי היא צריכה להחזיר לעצמה את האור שלה. הם עושים לה טוב והם תמיד שם בשבילה. אבל הכי הרבה התגעגעה לעצמה. יותר מהכל. יותר מכולם.

טוב טוב טוב זה מעצבן אותי ואני חייבת לפרוק

זר שמתחיל שיחה ב״גורה שלי״.

חיים, אני לא גורה ובטח ובטח שלא שלך. כמה מנוון מוחית אתה כדי לעשות את החשבון הפשוט הזה??

נושא הודעה- ״היכרות״ נווו שיט באמת?? דייי איזה מזל שכתבת את זה אחרת בחיים שלי לא הייתי עולה על זה! מכל מה שיכולת לכתוב זה מה שבחרת??? דה פאק

״בעל ניסיון של עשור פלוס״. אוקיי… אתה לא מגיש לי קורות חיים ואני לא המראיינת שלך. לא שאלתי כמה זמן אתה בענף ומה ציפיות השכר שלך, בוא תגרה לי את המוח ואחרי זה הכוס ונראה אם יש לאן להתקדם. ולי יש ניסיון של 14 שנה בענף הנישואין ו?? אתה רואה שאני פה בסופו של דבר

״אולי אני בן 23 אבל אני לא ילד״. מותק שלי, בגיל הזה עוד לא התחלתי לסדר גבות על מה אתה פאקינג מדבר!!! יש פה פער של ילד בן 9 בנינו עם דעות וחוצפה משלו למה נדמה לך שבכלל אתעסק איתך??

״נשוי לא באושר, אשמח להכיר איתך״. וול, אם אתה נשוי לא באושר כדאי שקודם כל תכיר את עצמך. זאת לא בעיה שלי שאתה תקוע באיזושהי מדרגת בינוניות, אני לא הולכת להציל אותך יש לי מספיק בצלחת שלי תודה.

״חבל, את מפסידה״. את מהההה בדיוק אני מפסידה? אותך אדון שולת בנשלתת בן 57 עם אפס יכולות זקפה?? חייתי מעולה בלעדיך עד היום תהיה בטוח שאצליח לשרוד גם אחריך.

תודה רבה ועמכם הסליחה

שבת שלום 😘

למה שאתן להם להיכנס? כבר הרבה מאוד זמן אני שומרת על המעגל שלי מצומצם ואיכותי.

המון אנשים שבחיי הוכיחו את עצמם כשהייתי בקרשים. שהייתי הכי צריכה אותם בעולם הם התייצבו בלי לשאול שאלות.

ככל שעובר הזמן אני מגלה שגם אם אני רוצה להכיר מחדש, לנסות לתת צאנס, לפתוח את הלב, להאמין שיש ראויים, יש אנשים טובים בעולם, יש אנשים שיודעים לאהוב ורק רוצים להיות נאהבים. טעות. אכזבה. שקרים. זיופים.

כל כך קשה לי עם הזיוף הזה שאנשים מסוגלים לתאר את הרצונות והתשוקות שלהם ולהציב תמונת מצב שהיא ממש הפוכה מהמציאות.

בזמן האחרון נתקלתי בכמה וכמה כאלה ונפלתי. כי האמנתי להם. והם פשוט כל פעם מחדש הראו לי שאנשים מסוגלים להגיד כל דבר כדי להשיג איזשהו אינטרס שהם רוצים. לא משנה מהו.

עם הזמן הבנתי שזה לא קשור אלי. זה יכול לקרות לכל אחד ואחת, ואני? מודה להם על כל שיעור, אין ספק שלמדתי כל כך הרבה, למעשה אני תלמידה מצטיינת, ועכשיו אני מזהה את הזיוף הזה עוד מהמשפט השני שלהם. אני יכולה להריח אותם מקילומטרים.

אז למרות הכל התחזקתי והבנתי דברים על אנשים. למדתי מזה המון ועדיין לומדת ועוד אלמד. אני שמחה שאני חכמה יותר מאתמול כל יום מחדש

מה הקטע הזה של היושמד תושמד הושמד וכו??

לא הבנתי את הפואנטה להעלות תמונה כלשהי ואז למחוק. זה פשוט מוזר 

כמות האנשים שאני רואה כאן ואני יודעת מי הם זה קורע.

עם כל אחד מהם היתה לי אינטרקציה מסויימת מבלי שאפילו נדבר על הכלוב.

אחת מתאמנת איתי בסטודיו, עם אחד יצאתי לדייט, עוד אחד שיצא לי לדבר איתו באפליקציית היכרויות, אחד שעובד איתי בעבודה, אחד שהיינו מתכתבים מפעם לפעם וצץ מדי פעם לבדוק לשלומי.

אף אחד מהנ״ל לא חושף את הפנים שלו כאן בפרופיל או בבלוג ועדיין איכשהו הצלחתי לקשר. מטורף.

או שאני טובה בזה מדי או שהם לא טובים מספיק בלהיות אנונימיים 😂

אני מכבדת את פרטיותו של כל אדם, לעולם לא אגש או אסגיר שאני יודעת.

בחיים לא הייתי מתארת שהם יהיו כאן, אולי כמו שהרבה אנשים שמכירים אותי לא היו מנחשים שגם אני פה.

דווקא יש בזה משהו מיוחד

הם תמיד חוזרים משום מה

על שתיים ולפעמים על ארבע

זה כל כך טרן אוף לא לדעת להתמודד עם סירוב.

כשאני לא רוצה אותך אני חדה וברורה.

מנומסת. אף פעם לא אפגע בך

אני יודעת לדייק לעצמי בדיוק מה אני רוצה וזה מה שהופך את זה לכל כך קשה.

יש שני סוגים של סרבני סירוב:

האחד נפגע לו האגו והוא נכנס לטנטרום, שולף את כל העלבונות שיש לו בקנה שאני כמעט משוכנעת שהוא יושב לו מאחורי מסך הטלפון שלו ובוכה כמו ילד קטן על הרצפה באמצע הקניון. מביך.

השני מנסה לשכנע, מתרפס. קצת יותר בקלאס אבל הופך את זה לקצת לא נעים כבר יותר ממה שזה. הוא יקבל את זה בסוף ונסיים בהבנה, כמובן שזו אני זה לא אתה. שקר לבן. כדי לא לפגוע כמובן.

הוא יצוץ פעם בכמה זמן. לבדוק אולי שיניתי את דעתי. פה כבר הלך לך כל הקלאס אדוני.

אני הרגע שחררתי אותך לחופשי, אז למה לעזאזל שאחזור בי??

בשנה שלמה שאני דוחה על ימין ועל שמאל (בנימוס כמובן) רק אחד! לקח את זה כמו גבר.

שאל למה והתעניין, ורק על זה הייתי חייבת לו כנות. טוב נו אולי חלקית. אבל אני לא אגיד לגבר שיש לו זין קטן שיש לו זין קטן. ושלא עומד לו בנוסף לכל.

באתי רעבה ויצאתי עוד יותר מורעבת. תודה על הקוקטייל ועל הצחוקים היה נהדר, תן לי עד מחר אני אגבש הודעה שתשים סוף למשהו שעוד לא התחיל.

לדעת להתמודד עם סירוב זו בגרות

זה לקבל ולהבין שאתה לא הטעם של כולן ופשוט להכיל את זה

זה יכול גם לא להסתדר גם אתה חתיך על. לפעמים אין כימיה מאחורי המסך. קורה

קח את זה כמו גבר ותרפה. אין יותר גברי ומוערך מזה

אני תמיד מוצאת את הדרך לחייך

לא באמת משנה מה היה

לא משנה כמה זה כאב

לא משנה כמה דפוקים החיים האלה

אני תמיד אחייך

לכל הבני זונות אני אסתכל להם בעיניים ואחייך

לכל מי שזלזל, שפגע, שאכזב, שלקח כמובן מאליו, ששידל, שלחץ, שלא האמין בי

אני אחייך לכם תמיד

לכל אלה שלקחו לי את הקסם

לכל הצבועים, המניפולטיביים, המכוערים בנפש, השחקנים

רק להסתכל להם בעיניים, לרחם ולחייך חיוך של פאקינג מיליון דולר

מזל שיש לי חיוך יפה