לאחרונה אני חושבת הרבה על איך שהוא היה מזיין אותי.
משהו בעיניים שלו. באיך שהוא היה מביט בי תוך כדי שהזין שלו בתוך הכוס שלי. המבט חדור המטרה הזה. אין כלום מסביב. שום דבר אחר לא קיים.
שני אנשים שהופכים לאחד. עם רעב ותשוקה שאין לה שובע אף פעם.
ונכון שהיינו עושים את זה שנים, והוא יודע בדיוק מה מדליק אותי ומה אני אוהבת, אני יודעת מה מחרמן אותו ובמבט אחד שלו מה הוא רוצה ממני, עדיין בכל פעם שהוא היה מתחיל לגעת בי משהו היה משתחרר. ממש כמו כפתור שמכבה את המוח.
הייתי אוהבת כשהוא היה מזיין אותי כמו זונה טובה, עם הגאג בפה והמג׳יק בנינו בזמן שאני רוכבת עליו. אף פעם לא דרש שאבקש ממנו רשות, פשוט היה נהנה לראות אותי גומרת ממנו. לכבודו. בזכותו.
״תגמרי בשבילי כמו זונה טובה״, ״את אוהבת להיות הזונה הקטנה שלי?״, ״איך את אוהבת כשאני מזיין אותך ככה, אני רואה את זה עליך״
אהבתי איך שהוא דיבר אלי. איך שהוא גרם לי להרגיש. אהבתי להתמסר לו מבלי לדעת איך קוראים לזה, ואהבתי שהוא הדאדי שלי מבלי לדעת שהוא היה כזה אלי.
הוא ידע לפרק לי את הצורה ולהרכיב אותי מחדש אחרי כאילו לא קרה כלום. ואחרי כל הכאוס שעשינו הוא היה מכין לי קפה ומחבק אותי והיינו צוחקים כאילו לא חירבנו את חדר השינה שלנו בפעם האלף. כאילו לא התעייפנו מלהחליף את המצעים אחרי המיצים והזוהמה שהשארנו אחרינו. היה מצחיק לחשוב ששלוש מגבות ישאירו מזרון נקי, אחרי שהבנו ששתיים כנראה לא יספיקו.
אף פעם לא התרגלנו אחד לשניה. בעצם לא היה נמאס אף פעם באמת.
ולמרות שאני כבר לא אוהבת אותו יותר, הוא עולה במחשבות שלי מדי פעם. אותו אחד שידע לזיין אותי כמעט כמו שאהבתי אותו