כשהייתי בת חמש אמרו לי שמותר לי לאונן, אבל רק בחדר. הפנטזיה באותה תקופה הייתה שמשכיבים אותי ערומה על מגש כסף, נושאים אותי אל השולחן ואז הרבה מאוד מבוגרים, בני משפחה שלי, לבושים במעילים שחורים ארוכים, מוציאים סכינים ומזלגות מהכיסים ומתחילים לאכול אותי, נאבקים לקבל חתיכות מהגוף שלי.
כשהייתי בת שש אמרו לי שאני חייבת להפסיק לאונן כי זה מגעיל (זה היה אותו אדם). הפנטזיה באותה תקופה הייתה שאני עומדת למות ורק ככה אני יכולה להישאר בחיים.
כשהייתי בת שמונה כבר למדתי להחביא את זה טוב, אבל מצאתי דרכים לאונן בכל לילה. הפנטזיה הייתה רומנטית להחריד, גבר צעיר וחתיך, גבוה, עם שיער שחור ופנים בהירות וחלקות מנשק אותי ואז משכיב אותי על הבטן על ספה או מיטה, נשכב עליי ומאונן בשבילי.
ואז מצאתי פורנו אונס, כלומר לא פורנו אלא תיעוד כתוב של אונס של מישהי שהכרתי ואבא שלה אנס אותה במשך כמה שנים. זה היה מוסתר באיזה מקום אבל חזרתי לשם שוב ושוב עד שידעתי הכול בעל-פה. הייתי בת שמונה ובכל לילה פנטזתי שאבא שלי אונס אותי.
כשהייתי בת חמש עשרה התחלתי לתת. באינטרנט, כמובן, הרי הייתי דתיה. אבל כל מי שרצה, קיבל כל מה שאפשר לתת באינטרנט. בגיל שש עשרה זו כבר הייתה השגרה היומיומית שלי. בגיל שבע עשרה הייתי מכורה לזה ולא הצלחתי להפסיק גם כשהתחננתי להפסיק, גם כשהמטפלת שלי ואני עבדנו על זה כל שבוע.
בגיל שמונה עשרה מישהו הבטיח שהוא אדם טוב ולא ייגע בי, הוא רק רוצה לעזור לי להשתחרר מהחרדה, אז נפגשתי איתו וכשהוא התקרב התרחקתי, וכשהוא חצה את הגבול הראשון שהצבתי לו השתתקתי, וכשהוא חצה את הגבול השני קמתי ואמרתי לו שאני הולכת הביתה. עכשיו. והוא רדף אחריי והתחנן שאחזור איתו לאתר בנייה, שאולי אתן לו רק קצת, אבל הייתי בהתקף חרדה והמנטרה בראש הייתה, אני חייבת הביתה עכשיו.
בגיל תשע עשרה זה נרגע. נגמלתי מהאינטרנט ככה שהסכנה הייתה רק אנשים שכבר הכירו אותי וחזרו שוב ושוב. ככה רוב הזמן הייתי פשוט מאוננת (פנטזיות אלימות לאורך כל הקשת), כמובן בכל יום לפחות פעם אחת, ומדי פעם מישהו היה מפציע לפעם אחת או חודש ולא מצאתי כוחות להתנגד, או שהתנגדתי אבל לא מספיק.
בגיל עשרים וארבע יצאתי בשאלה. כבר לא גרתי בבית, החרדה כבר לא ניהלה אותי. מישהו אחד עוד היה שולח לי הודעות באינסטגרם אבל הצלחתי להדוף אותו, ולתקופה אפילו חסמתי אותו. בגיל עשרים וחמש יצאתי לדייט, פעם ראשונה עם מישהו חילוני, והתנשקנו. זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי ועד היום היא הייתה הנשיקה הכי טובה שלי, אי פעם. הוא היה עדין, הוא עטף אותי ויכולתי להרגיש ולראות בעיניים שלו שהוא מעריך אותי ושהוא מרגיש שהוא זכה בי. כשהוא נישק אותי ידעתי שהוא שם לב לכל נימה של תזוזה שלי, שהוא חושב עליי, האם זה נעים לי, והוא אפילו לא ידע שזו הנשיקה הראשונה שלי. אחר כך הוא נעלם, כמו כל הגברים שיש להם א' בשם.
עכשיו כשאני חושבת על זה, אני תמיד אומרת שהעונג הכי גדול שלי הוא כשלוקחים, כשמתענגים עליי, כשלא חושבים עליי, כשאני רק כלי וחפץ לשימוש. אבל לא, זו רק הדרך שלי לפגוע בעצמי, לשחזר טראומות, להשתמש בדברים שלימד אותי המוח שלי כשהייתי בתחתית של הדיכאון שלי. הרס עצמי איכותי. או כמו שאמרו לי כבר כמה פעמים, מאוד קל לנצל אותך.
בשנה ומשהו האחרונות עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לחוות הכול. שלטתי, נשלטתי, מעטים האקטים שלא ניסיתי וסוגי האנשים שלא שכבתי איתם. היה סקס טוב, היה סקס רע, הייתה זוגיות אחת, היו פעמים שכל כך הגדילו לי את הביטחון העצמי ופעמים שרמסו אותו וצילקו אותי תקופות ארוכות קדימה.
ובמקביל אני בניתי את עצמי מאפס. ילדות מוזנחת, דיכאון, חרדה, ואני לקחתי את עצמי בידיים ובעצמי יצאתי מכל זה ובניתי לי בדיוק את החיים שאני אוהבת. עבודה, חברים, תיקון עם המשפחה, אני גרה במקום הכי טוב בעולם, אני אוכלת מה שאני אוהבת. ורק בסקס אני משתמשת כדי להרוס לעצמי.
אז זהו. לא. אני שוב לוקחת את עצמי בידיים. כבר כמה שבועות אני מסתובבת עם המחשבות האלו, על איך אני הורסת לעצמי ומאפשרת לאחרים לפגוע בי בלי שהם יודעים בכלל.
אני לוקחת צעד אחורה כדי להתנקות. אני רוצה להיגמל. האם אני מינית נורא? כן, כמובן. אבל אני רוצה לחזור להתחלה, לטוהר, ללמוד הכול בדרך טובה. להיות נורא מחוברת לעצמי. אל תגידו לי שאי אפשר למחוק מה שקרה, כי כן אפשר לקחת את הגבול הנוכחי ולחזור איתו אחורה, מאוד. כל החיים שלי הם מלחמה, אבל אני מנצחת. ואני אנצח גם בקרב הזה. אני חכמה נורא, אני חזקה נורא, אני טובה נורא. אף אחד לא יודע עד כמה.
זה לא שאני מוחקת הכול ונעלמת, אני יודעת שאם אעשה את זה אני פשוט אחזור. אני גם לא מזמינה תנחומים ושיחות ועידוד או ביקורת. אני פשוט מציבה גבול ומתכוונת לעמוד בו. בלי פורנו, לא משנה על איזה חוש הוא עובד. כלוב רק בשעות הבוקר. שיחות אחד על אחד בווצאפ או טלגרם רק כל עוד אף גבול שלי לא נחצה. ואם הוא נחצה, אני חוסמת. בלי להזהיר, בלי להתחנן, בלי לתת פתח. אני לא אחראית לאושר של אנשים אחרים, אני כן אחראית לאושר שלי.
אני כותבת את זה כאן כדי שיהיה לי לאן לחזור, לקרוא את ההתחייבות שלי מול עצמי. וזה גם הסבר, כי יש מספיק אנשים שיצטרכו אחד כזה, ואני לא מתכוונת להיות מגעילה ולהיעלם בלי הסברים.