הירכיים כבר לא תפוסות, צידי התחת כן. לא יודעת למה זה הגיוני. עבדתי כל כך טוב היום שבא לי לנשק את עצמי. וקיבלתי מליון ברכות מהסבתות וגם העלבה פולנית פסיבית-אגרסיבית נהדרת ממש.
ואחיינים שלי חיבקו אותי כל כך הרבה היום, שאני מתחילה להתאושש מיום חמישי שבו הגעתי למסקנה שאני לעולם לא אהיה אמא כי לטפל בילדים כשיש לי מיגרנה זה סיוט. עכשיו אני מצליחה לראות שגם תפקדתי נהדר וגם שמרתי על עצמי. ולפעמים, אין מה לעשות, בשביל להיות יפה צריך לסבול (עוד מפניניה המתוקים של אותה סבתא שבאה מפולניה).
קראתי סיפורי קנטרברי, האישה מבאת' סיפרה סיפור שבו אחת הדמויות הגיעה למסקנה שכל רצונה של אישה הוא לשלוט בבעלה (טוב, באת' תמיד הייתה עיר של מטומטמים). הלוואי שאני אצליח לקרוא גם במהלך השבוע ולא רק בסופשים. רשימת הקריאה שלי מתארכת נורא אבל אני לא עומדת בקצב. כשאסיים את קנטרברי יגיע הזמן לג'יימס ג'ויס הראשון שלי ואני נרגשת.
אני עייפה, כואב לי האף (?), אני מתגעגעת לאמא שלי.
לא עשיתי דוגי כבר משהו כמו שלושה חודשים, אולי יותר, אני נשבעת לכם שזה חסר לי כמו אוויר לנשימה. ולא אוננתי כבר יומיים. עד כדי כך השבוע הזה היה מטורף.