בת 26, דקיקה למדי עם צבע עור שגורם לכל מי שמביט בה לא להסיר את עיניו
חזרה מארבע שנים בקיבוץ, רוקוויל ארה"ב, עבדה שם כמטפלת לזוג ישראלים בשנות הארבעים שלהם עם שלושה ילדים קטנים.
שלושה חודשים התלבטה מה עושים עם החיים האלו עכשיו ולבסוף החליטה על לימודי עיצוב פנים.
ובינתיים חיפשה עבודה, דירה ומשהו להעביר איתו את הזמן.
ככה הגיעה לכאן.
פרסמתי מודעה "דרושה אופר"...מנוסה וכו...כולל מגורים, לא כולל שישי שבת.
היו לא מעט טלפונים, כולן נתבקשו לשלוח קורות חיים עם ממליצים. זה החלק הכי מתסכל, הסינון,השיחות עם ממליצים מזויפים.
ואז היא התקשרה.
מיד שאלתי אם יכולה להגיע מחר בבוקר, אחרי שהילדים יוצאים מהבית, לפגישת היכרות.
דיברנו על זה ביננו בערב. קבענו שרק אני אפגוש אותה.
בוקר.
צלצול באינטרקום.
היא נכנסת.
מחוייכת.
עיניים ירוקות, שזופה, רזה. מחיכת בביישנות.
סימנתי לה להתיישב ליד השולחן הקטן במטבח.
סיפרה על עצמה קצת, על הניסיון במשפחה הקודמת. אמרה שמתכננת ללמוד בעוד שנה אבל גם אז זה יהיה פם בשבוע בלבד.
הצעתי שנעשה סיבוב בבית.
זה הסלון, למעלה חדרי השינה, למטה המרתף. למעלה זה יהיה החדר שלך אולי, אמרתי, בעלית הגג. רוצה להציץ? ריצפת פרקט בהירה, שני חלונות ענקיים ותקרת עץ לבנה, מקום שבהחלט מעורר חשק לגור בו.
ככה זה התחיל.
סיפור תמים על משפחה שמחפשת אופר.
לפני 15 שנים. 16 בפברואר 2009 בשעה 22:25