אני על סף דמעות.
כואב לי הלב שחשבתי שכבר מת.
אני לא יודעת מה יותר מתסכל - לדעת שהוא עדיין פועם ומקווה ושורף וכל כך רוצה. או כמה הוא ריק.
עזבו, עכשיו באמצע המשפט הדמעות כבר על הלחיים שלי.
זה כבר לא בקצה.
אני לא יודעת במה לבחור, מי מנצח את הכאב..
הגעגוע לאדם שאני לא יכולה להפסיק לדאוג לו, לאדם הזה שהכאב שלו מרגיש שלי. אני לא יודעת למה אתה כל כך חשוב לי. לא אכפת לי שפגעת בכל כולי. לא אכפת לי. לא אכפת לי אני נשבעת לך ביקר לי. הלב מתעקש לזכור את האהבה הטובה שנתת לי להרגיש; והמוח ממש רוצה לשכנע אותי שאתה לא אשם. שהטראומות שלך גרמו לפחד לרצות חיים אמיתיים איתי. אני לא רוצה לכתוב עליך. אני לא רוצה לכתוב לך. אני רוצה לשכוח. אני לא אשמה שהעולם הזה אכזר. אני לא אשמה שפגעו בך. אני לא יכולה להציל את הנשמה שלך מהכאב שעוטף אותה. אני לא רוצה יותר לבכות על בנאדם שלא אהב אותי מספיק למרות הכל. למרות שנשבעת שאני היחידה שיודעת הכל. ואו, איזה מעמד של כבוד. אני שוב ושוב השקר. זאת שצריך להסתיר מהכל. מכולם.
העיקר שאת הסודות שלך שמרת אצלי, זו לא אהבה. הייתי כספת ביטחון. הייתי הגיהינום והגן עדן. הייתי התשובה לסדיסט שבך, הייתי הכאב למזוכיסט שבך.
סתם ניצלת אותי כדי להרגיש גיבור מהלך כדי לכפר על השנאה העצמית שלך.
או שאספר לעצמי שהדמעות כי החלטתי כמו מפגרת להאמין לגבר חדש למרות שאני יודעת שהלב מת. מת. מת. מת.
אם הוא מת, למה הכל כל כך כואב?
מי אחראי על הכאב בגוף שלי?
למה הכל כל כך שורף!??????????????
ועצוב.
כל כך עצוב לי היום.
אין לי הסבר לספר.
החלפתי הרס עצמי במשחק אחר.