יש אבסורד אחד בסיסי שאנחנו נוטים להדחיק כשאנחנו נכנסים לעולם הזה:
כולנו כאן "סחורה מושכרת".
אף אחד מאיתנו לא באמת פנוי להובלה. כולנו שייכים, לפחות על הנייר, למישהו אחר, לבית אחר, לחיים אחרים.
אנחנו גנובים. רגעים גנובים, מחשבות גנובות, תשוקה גנובה.
אז לכאורה, מאיפה החוצפה להיות רכושניים?
הרי בעולם שבחוץ, "רכושנות" היא מילה גסה. דגל אדום, נורה מהבהבת, סימן ליחסים רעילים.
אבל כאן? כאן החוקים עובדים הפוך.
דווקא בגלל שאנחנו "מושכרים", הרכושנות הופכת להיות העוגן הכי חשוב שיש.
כשהוא אומר "את שלי", למרות שהוא יודע שהיא חוזרת בלילה למיטה אחרת, היא לא שומעת איום.
היא שומעת ביטחון.
כשהוא מבין שהיא שם לא רק בשביל רגע מתוק, אלא גם עוזרת לו לגשש באפילה גדולה, הוא יודע שיש מי ששומר עליו. מישהי שהוא שייך לה.
הרכושנות שלו היא לא כלא שנכפה עלינו– היא מבצר שאנחנו בוחרים להיכנס אליו.
היא ההוכחה שאני לא סתם עוד פרופיל, אלא משהו ששווה לשמור עליו, שווה להילחם עליו, אפילו אם זה רק לכמה שעות ביום.
זו רכושנות מבחירה. וזה כל ההבדל.
אבל קנאה?
קנאה היא כבר סיפור של חלשים. היא בזבוז אנרגיה משווע על נתונים שאי אפשר לשנות.
לקנא ב"חיים האמיתיים" שלו? בזה שהוא הולך לארוחות משפחתיות? בזה שהיא רואה סרט עם בעלה?
זה כמו לכעוס על השמש שהיא שוקעת בערב. זה נתון. זה המצב.
קנאה היא רעש לבן שמפריע להנאה. היא ניסיון להילחם במציאות במקום לייצר מציאות אלטרנטיבית טובה יותר.
אז אני עושה את ההפרדה:
תסמן טריטוריה. תהיה רכושני.
תגדירי גבולות גזרה, קחי פיקוד על רכושך.
תגידו מה לעשות, למי להשתייך וסגרו את הדלת ואת העולם בחוץ.
תגרום אחד לשניה להרגיש שברגעים האלו, ה"השכרה" נגמרה ואתם רכוש בטאבו.
כי כשהאחיזה חזקה מספיק, אין שום צורך לבזבז את הזמן על קנאה במה שלא שייך לנו מלכתחילה.