אנחנו מדברים כאן המון על כאב. על גבולות, על שליטה, על המקומות שבהם הנפש והגוף נפגשים בקצוות. אבל יש סוג של כאב שאין בו שום עונג, ושום קינק, ושום הסכמה. הכאב שנוצר כשמישהו בצד השני שוכח שיש בן אדם מאחורי המסך.
חבר טוב שלי עזב היום את האתר. הוא לא "ילד חדש" שנבהל, והוא בטח לא תמים או חסר ישע. הוא ותיק, הוא מכיר את החוקים, והוא ראה דבר או שניים. ובכל זאת – הוא בחר ללכת.
למה? כי היד של אנשים מסוימים כאן נהייתה קלה מדי על המקלדת. כי המרחב הזה, שאמור להיות המקלט שלנו, המקום שבו אנחנו יכולים להיות הכי חשופים והכי אמיתיים – הפך לזירה של איומים ורפש. ראיתי את מה שהוטח בו. וזה היה מלחיץ. זה היה מכוער. זה היה רגע שבו הציניות הפכה לארס, והביקורת הפכה לאלימות.
הוא בחר להיות חכם, לא צודק. הוא יכול היה להילחם, הוא יכול היה להחזיר. יש לו את היכולת. אבל הוא בחר לא להתפלש בבוץ. הוא בחר לקחת את הרגליים ולצאת מהמשחק המלוכלך הזה. וזה עצוב לי. עצוב לי שאיבדנו קול איכותי, רק כי מישהו אחר החליט לפרוק תסכולים בצורה עקומה.
אז רגע, תעצרו שנייה. תנשמו. אנחנו כאן כדי למצוא את מה שעושה לנו טוב. אנחנו כאן כדי לברוח מהרע של העולם שבחוץ, לא כדי לייצר גיהינום חדש בפנים. תהיו אנשים טובים. בחייאת. זה לא עולה כסף, וזה סקסי הרבה יותר מכל הפגנת כוח בריונית במקלדת.
הכוח האמיתי הוא לדעת לשלוט קודם כל בפה שלכם ובאצבעות שלכם.