הדלת של האוטו נטרקת, והשמש של הצהריים מסנוורת אותי דרך השמשה. יש שקט מוחלט אבל זה מרגיש כאילו ניתן לשמוע את ליבי הפועם בחוזקה גם מחוץ לאוטו הסגור.
בשבריר שנייה לפני שהמחשבות מתחילות להציף, אני לוחצת Play.
לא רדיו, לא פודקאסטים מחכימים.
רוק. כבד. בועט.
הווליום עולה למקסימום, עד שהפלסטיקים של הדשבורד רועדים ואני צריכה את זה. צריכה את הבס הזה. אני צריכה שהוא ירעיד לי את עמוד השדרה וישתיק את ההדים של הקול שלו, שעדיין מהדהד לי בראש וזורם לי בגוף.
יש לי נסיעה קצרה לבצע את ההחלפה.
מרכיבה משקפי שמש כהים, גם אם לא באמת צריך. חייבת להסתיר את העיניים. הן בורקות ומסגירות אותי.
אמצע היום, אנשים בחוץ נוסעים לסידורים, אוכלים צהריים עסקית, חיים רגיל.
אני נראית מכובדת ורצינית מבחוץ, אבל מלאה בריח בטעם ובמגע שלו, ולא נותר לי אלא לנשוך שפתיים ולהתעשת.
לוחצת על הגז. המזגן על הקפאה, מנסה לצנן את הגוף שעדיין זוכר כל נגיעה, כל מבט. מתופפת על ההגה, רגליים נעות לפי הקצב ואני אט אט פורקת את כל האדרנלין, את כל הלהט והתשוקה שבאו על סיפוקם.
חניה.
כיבוי מנוע.
חוזרים לשליטה.
נשימה עמוקה. מסדרת את החולצה, מוודאת שלא נותרו סימנים וזהו. המעבר הושלם.
את האישה ההיא השארתי שם בחדר. מעכשיו אני שוב אמא ואשת קריירה עצמאית, שעובדת מהבית ויצאה לכמה שעות.
אני נכנסת הביתה.
הילד שלי שם, חזר מבית הספר. האחד והיחיד שלי.
"היי אמא, איך הייתה הפגישה?"
אני מחייכת את החיוך הכי מקצועי ואמין שלי.
"מצוינת," אני עונה לו, ומרגישה איך הרוגע מתפשט בי. "עשיתי נטוורקינג. עם הרבה ערך מוסף."
ואני מחבקת אותו חיבוק חזק.
והוא לא יודע, ואף אחד לעולם לא ידע, ש"הקולגה" שלי לצהריים לא החליף איתי כרטיסי ביקור, אלא פשוט פירק אותי והרכיב אותי מחדש, בדיוק כמו שהייתי צריכה.
אפשר לפתוח יומנים, נטוורקינג טוב צריך לתחזק 😈