יש את השבריר שנייה הזה.
מי שלא חי את העולם שלנו, כנראה יפספס אותו.
זה לא מבט של פלירטוט, וזה לא מבט של "את מוצאת חן בעיניי".
זה הרגע המדויק, המצמרר, שבו המסך יורד והבן אדם נעלם.
זה יכול לקרות אחרי חמש דקות של אספרסו מנומס, כשאנחנו עוד משחקים בלהיות אנשים תרבותיים.
וזה יכול לקרות אחרי שעה של מזמוז כבד, כשהנשימות כבר כבדות והידיים כבר מטיילות.
זה לא משנה מתי, זה משנה איך.
פתאום, העיניים שלו משתנות.
זה פיזי לגמרי. אני רואה את זה קורה בלייב.
האישונים מתרחבים בבת אחת. הם בולעים את הצבע, משחירים, הופכים לשני חורים שחורים ששואבים פנימה כל טיפת אור בחדר.
ובעומק של השחור הזה, אני רואה אותה מתעוררת.
החיה.
זה הרגע שבו נופלת ההחלטה.
עד אותה שנייה, עוד הייתה דרך חזרה.
עוד יכולנו לעצור, להתנצל, להגיד "היה נחמד" וללכת הביתה לחיים הבטוחים שלנו.
אבל ברגע שהמבט הזה מצטלב עם שלי?
נגמר.
הגשר נשרף. אין פרסה, אין רוורס, אין מילת ביטחון שתחזיר את הגלגל לאחור.
זה מבט של השלמה.
הוא כבר לא בודק גבולות, הוא לא שואל שאלות. הוא מודיע.
הוא אומר לי בלי מילים: "אני הולך לקחת את מה ששלי, ואת הולכת לתת לי את זה."
והמבט שלי עונה לו: "ידעתי שתגיע."
יש בזה משהו מפחיד. לראות את הטירוף בעיניים של מישהו אחר, ולזהות את ההשתקפות של הטירוף שלך בתוכו.
אבל יש בזה גם שקט מוחלט.
כי ברגע שהמבט הזה ננעל, כל המסכות של ה"פאסון", הציניות והמשחקים נופלות לרצפה.
אנחנו מפסיקים להיות שני זרים מתוחכמים מהאינטרנט.
אנחנו נשארים רק שני יצורים רעבים, שהבינו שמעכשיו יש רק דרך אחת.
יאמי.