יש משהו ממכר במרחק הוירטואלי.
בואו נודה על האמת, יש סיבה שאנחנו בוחרות להישאר מאחורי המסך, לפעמים הרבה מעבר למה שההיגיון מחייב.
המסך הוא הרי הקונדום האולטימטיבי של הנפש. הוא שומר עלינו.
הוא מאפשר לנו לגעת בלי להתלכלך, להרגיש בלי להסתכן, להישרף בלי לקבל כוויות דרגה שלוש.
שמירת המרחק הוירטואלית היא אמנות. היא מאפשרת לנו לייצר את הגרסה הכי מלוטשת של עצמנו.
במרחק הזה, אני תמיד שנונה, תמיד סקסית, תמיד בשליטה. אין רגעים מתים, אין שתיקות מביכות, ואין את המבוכה של הגוף הלא-מושלם באור פלורוסנט.
זה עובד כי זה משאיר את הפנטזיה סטרילית.
הוא נשאר הנסיך האפל על הסוס הלבן, ואני נשארת המלכה הבלתי מושגת.
אנחנו מתאהבים ברעיון של האדם השני, ורעיונות, כידוע, הם מושלמים.
למי זה מתאים? לנו. ל"אסורים".
לאלו שיש להם יותר מדי מה להפסיד בחוץ. המרחק הזה הוא בדיוק מה שמאפשר לחיים הכפולים האלו להתקיים בלי שהבית יקרוס. זה מתאים לתקופות שבהן הנפש צריכה ריגוש, אבל הגוף עייף מדי להרפתקאות לוגיסטיות. זה עובד כשאנחנו צריכים את ה"פרוזק" הרגשי הזה – את המילה הטובה, את תשומת הלב – בלי הבלגן של מפגשים במקומות חשוכים.
אבל... (ותמיד יש אבל).
יש לזה מחיר.
והמחיר הוא תסכול שזוחל לאט מתחת לעור.
כי בסופו של יום, אנחנו יצורים ביולוגיים.
אנחנו צריכים ריח.
אנחנו צריכים חום גוף.
שמירת מרחק וירטואלית היא כמו להסתכל על תפריט במסעדת מישלן כשאת גוועת ברעב.
את יכולה לדמיין את הטעם, את יכולה לדבר על המרכיבים שעות, אבל הבטן נשארת ריקה.
המרחק הזה הופך לבעיה כשהוא מפסיק להיות אמצעי ביטחון והופך להיות כלא.
כשאת מוצאת את עצמך מאוהבת בפיקסלים, וכועסת על מישהו שלא באמת ראית מעולם.
זה הרגע שבו היתרון הופך לחיסרון הכי גדול: את מבזבזת את הלב שלך על דמות בדיונית, בזמן שהחיים האמיתיים חולפים לידך.
אז מתי זה עובד?
רק כל עוד אנחנו זוכרות שזה משחק. שזה טיזר. שזה המתאבן.
ברגע שאנחנו מתחילות לחשוב שהווירטואליה היא המנה העיקרית, אנחנו בצרות.
כי שום אימוג'י של חיבוק לא יחליף את הדבר האמיתי, ושום הקלדה לוהטת לא תנצח את הרגע שבו העיניים נפגשות באמת.