לוגית, זה לא אמור לקרות.
לוגית, כדי שמישהו ייכנס לי ללב, או יגרום לגוף שלי להגיב, הוא צריך להיות נוכח.
הוא צריך ריח, הוא צריך טמפרטורה, הוא צריך את הכימיה הזאת שנוצרת כשעור פוגש עור. הוא צריך עיניים עם מבט חודר.
אנחנו הרי לא ילדות בנות 16 שמתאהבות בכוכב קולנוע על פוסטר. אנחנו נשים מנוסות, חשדניות, עם חומות הגנה שבנינו בדם ויזע.
אבל אז מגיע האחד הזה.
אנחנו עוד לא מכירים. לא באמת.
לא הרחתי אותו, לא שמעתי את הקול שלו לוחש לי באוזן, לא ראיתי איך האישונים שלו מתרחבים כשהוא מסתכל עליי.
ועדיין... הוא כבר בפנים.
זה מרגיש כמו האקר מיומן שעוקף את כל שומרי הסף בכניסה למועדון.
בזמן שכולם עומדים בתור, מציגים תעודות, מנסים להרשים, הוא פשוט מחליק פנימה דרך הדלת האחורית של התודעה שלי.
איך הם עושים את זה?
הם מוצאים את המיתר הזה?!
המיתר הספציפי, הדק, שכמעט שכחתי שקיים אצלי.
זה יכול להיות משפט אחד מדויק להחריד שגורם לי להרגיש עירומה מול המסך.
זו יכולה להיות שתיקה במקום הנכון.
זו יכולה להיות היכולת לזהות את הצורך שלי בשליטה או בכניעה עוד לפני שאני הודיתי בו בפני עצמי.
ופתאום, הגוף בוגד בי.
הלב דופק מהודעה פשוטה כאילו היא הייתה נשיקה על הצוואר.
הבטן מתהפכת מציפייה למילים שלו, כמו שהיא אמורה להתהפך ממגע יד.
זו חדירה מנטלית שהיא לפעמים הרבה יותר אינטימית וחזקה מכל חדירה פיזית שחוויתי לאחרונה.
וזה מפחיד, כי אין לי איך להתגונן מול זה.
מול מגע פיזי אני יכולה להדוף, להתנגד.
אבל מול מישהו שפורט על המיתרים הכי עמוקים שלי מרחוק?
אני חשופה.
זה הרגע שבו אני מבינה שהמרחק הפיזי הוא רק אשליה.
כי הוא אולי נמצא קילומטרים ממני,
אבל הוא היחיד שנמצא כרגע מתחת לעור שלי.