יש רגע כזה, אחרי סבב של כמה שבועות או חודשים, שאני מניחה את הטלפון בצד ומרגישה סוג של... מיצוי.
אבל לא המיצוי הטוב, המסופק. אלא מיצוי של מאגרים.
עברתי על כולם.
באמת.
התכתבתי עם האינטליגנטים שנשמעו מבטיחים, סיננתי את אלה שרק רצו תמונה, נתתי צ'אנס למופנמים, ואפילו השתעשעתי עם אלה שחשבו שהם יודעים מה הם עושים.
בדקתי כל אבן, הפכתי כל פרופיל רלוונטי, ניהלתי את השיחות, השקעתי את האנרגיה, הפעלתי את כל המסננות המתוחכמות שלי.
ועכשיו?
עכשיו השקט צורם יותר מקודם.
זו תחושה פרדוקסלית ומכאיבה:
דווקא אחרי שדיברתי עם כל מי שעניין אותי, אני מרגישה רחוקה מתמיד מלמצוא את האחד הזה שאני באמת חפצה בו.
כאילו ככל שאני לומדת להכיר את ה"שוק" הזה יותר לעומק, ככה אני מבינה כמה מה שאני מחפשת הוא נדיר. כמעט בלתי אפשרי.
זה כמו לנסות לקלוט תדר רדיו מאוד ספציפי בתוך ים של רעש לבן.
יש הרבה רעש. המון. יש גברים, יש הצעות, יש תשוקה, יש אקשן.
אבל התדר המדויק הזה?
השילוב הזה בין העוצמה לרכות? בין האינטלקט לבהמיות? בין זה שרואה אותי לבין זה שגורם לי לא לראות בעיניים?
הוא לא שם.
וזה מייאש.
כי הייתי מעדיפה לדעת שלא חיפשתי מספיק. שיש עוד איזה מאגר נסתר שלא גיליתי.
אבל הידיעה ש"זה מה יש", ושמתוך כל השפע הזה, הלב שלי לא החסיר פעימה אפילו פעם אחת... היא ידיעה שגורמת לי להרגיש לבד יותר מאשר אם לא הייתי נכנסת לאתר הזה מלכתחילה.
אז אני יושבת מול תיבת דואר מלאה, ומרגישה ריקנות מוחלטת.
יודעת בדיוק מה אני רוצה,
ומתחילה להפנים שאולי אני מחפשת דמות מספר שלא נכתב עדיין.