הוא יודע לקרוא את הוראות ההפעלה הסודיות שלך: "בפנים אני תמיד אש ועל 200," הוא כתב לי, "בחוץ איש קרח. רגוע, אדיש... שומר על פאסון. זה ההבדל בין אמוציונלי לאימפולסיבי."
קראתי את זה והרגשתי כאילו אני מסתכלת במראה.
הרי זה הסיפור של כולנו כאן, לא?
האמנות הזאת של החיים הכפולים.
היכולת לשאת בתוכך כור גרעיני של תשוקה, של סטיות, של מעשים שגורמים לנשימה להעתק – וכלפי חוץ? כלפי חוץ אף אחד לא יאמין.
השכנים רואים חיוך מנומס, הבוס רואה עובדת יעילה. אף אחד לא רואה את האש ששרפה אותנו מבפנים רק לפני שעה.
חשבתי לרגע שמצאתי את השפה המשותפת המושלמת.
אבל הוא? נוגע לא נוגע. הוא הגדיר את ההבדל הדק שבין להיות אימפולסיבי ללהיות אמוציונלי. וזה ההבדל שמשנה את כל התמונה. לדעת שיש בתוכו סופה שמשתוללת על 200 קמ"ש, אבל העור שלו נשאר קר. לדעת שהלב שלו דופק פעימות של אש, אבל הקול שלו נשאר יציב, סמכותי, שקט.
זה כוח.
היכולת הזאת "לראות הכל ולשים לב להכל", אבל לא להגיב מיד.
לתת לנתונים להיכנס, לעבור דרך האש הפנימית, ולהוציא החוצה רק את מה שהוא בוחר.
ה"פאסון" הזה הוא לא מסכה של אדישות – הוא קיר בטון שמגן על העולם מהעוצמה שלו, ומגן עליו מהעולם.
וזה משגע אותי.
המחשבה על הפער הזה.
הדיסוננס.
לשבת מולו (או מול המסך), לראות "איש קרח" עדין ורגוע, ולדעת שמתחת לפני השטח יש כור גרעיני שמבעבע.
הוא לא אימפולסיבי, זה נכון. הוא לא מתפרץ. אבל הוא גם לא נפתח.
הוא כותב, הוא נוכח, אבל הוא לא באמת רואה. הוא לא שואל עליי. הוא לא מבקש לראות אותי. הוא לא מנסה לקלף את שכבת הקרח שלי כדי לראות אם גם אצלי האש על 200. הוא נשאר באזור הבטוח של הניתוח הקר.
וזה משאיר אותנו במין ריקוד מוזר כזה. שני אנשים שמבינים אחד את השנייה ברמה הכי עמוקה, שמחזיקים בבטן את אותה הבעירה, אבל עומדים משני צדדים של קיר זכוכית עבה. אני רואה את האש שלו (כי הוא מספר עליה), הוא כנראה מנחש את שלי, אבל הקור בחוץ מנצח.
הוא לא מעצבן אותי מכוונה רעה.
להפך, הדיסוננס הזה מרתק אותי.
אבל בסוף היום, זה משאיר אותי לבד עם הטקסטים היפים וגורם לי לרצות להיות זו שתסדוק את הקרח. או להפך – להיות זו שתהיה כל כך בטוחה בידיים שלו, דווקא בגלל שהוא לא נותן לאש לשרוף את הכל. כי כשמישהו מחזיק את עצמו כל כך חזק, את יודעת שכשהוא יחליט לשחרר... זה יהיה מדויק. זה יהיה עוצמתי. וזה יהיה הדבר הכי רחוק מאימפולסיביות שיש.
אז תהיה איש קרח בחוץ. אני כבר אדע איך לחמם את מה שקורה בפנים, אם רק תאפשר.