פעם התהלכתי כאן בתחושה שאיבדתי משהו. הגעתי לכאן אחרי שההוא שאת שמו לא מזכירים נפרד ממני סופית.
כבר עברו חמש שנים.
בהחלטה מעוותת אך מודעת חיפשתי את מה שהיה לי איתו, למרות ששנאתי אותו ואת מה שעשה לי. נדמה לי שאפילו אמרתי לראשונים שפגשתי כאן שאני רוצה את הבטחון שהרגשתי איתו.
מדומה אבל ממשי.
אחד מסוים, שעדיין מציץ כאן מדי פעם, אפילו אמר לי בגלל זה שאינני סאבית אמיתית. זה לא הפריע לו להשתמש בי.
אחרים אמרו לי, שזו אני האמיתית. שאם רק אקלף את ההתניות, אראה שאני פשוט זונה, שפחה.
אחרי שהגעתי להבנה שכל דבר שאני עושה או שעשיתי קשור ותלוי באחרים, בין אם פרטים מסויימים או איזה "אחר" מדומיין. אחרי שהיה ברור שבחרתי להגיע לאן שהגעתי, אבל לא רציתי, נשרפה איזו סינפסה.
ההפתעה עם ההכרה שאפשר לרצות, שאני יכולה לרצות ושמותר לי, רק מבהירה לאיזה שפל הגעתי אז. האפשרות שאני יכולה להזדיין רק אם אני רוצה, ולא בגלל שאני מסכימה. אני חושבת שלא הצלחתי להתקדם הרבה מעבר להבנה הזו (בינתיים).
נראה לי שאני בסוג של השהיית שיפוט, מנסה להעריך מחדש איך אני קשורה לכאן בכלל (אם בכלל).
אני עדיין כאן, אבל מרגישה כמו זרה. אין לי טענות ל"כלוב" או ציבור השולטים. מוזר לי כשאנשים מתייחסים לקבוצה מסוימת או ל"קהילה" כאילו היו סוג של vending machine. כאילו שמישהו כאן חייב להם משהו, כמו לספק מבחר "ראוי" של מועמדים שיתאימו לפנטזיות שלהם. זה אפילו יותר מוזר כשברור לי שבמשך הרבה זמן לא חיפשתי כאן מישהו, אלא משהו.
