משומשת

פעם התהלכתי כאן בתחושה שאיבדתי משהו. הגעתי לכאן אחרי שההוא שאת שמו לא מזכירים נפרד ממני סופית.

כבר עברו חמש שנים.

בהחלטה מעוותת אך מודעת חיפשתי את מה שהיה לי איתו, למרות ששנאתי אותו ואת מה שעשה לי. נדמה לי שאפילו אמרתי לראשונים שפגשתי כאן שאני רוצה את הבטחון שהרגשתי איתו.

מדומה אבל ממשי.

אחד מסוים, שעדיין מציץ כאן מדי פעם, אפילו אמר לי בגלל זה שאינני סאבית אמיתית. זה לא הפריע לו להשתמש בי.

אחרים אמרו לי, שזו אני האמיתית. שאם רק אקלף את ההתניות, אראה שאני פשוט זונה, שפחה.

אחרי שהגעתי להבנה שכל דבר שאני עושה או שעשיתי קשור ותלוי באחרים, בין אם פרטים מסויימים או איזה "אחר" מדומיין. אחרי שהיה ברור שבחרתי להגיע לאן שהגעתי, אבל לא רציתי, נשרפה איזו סינפסה.

ההפתעה עם ההכרה שאפשר לרצות, שאני יכולה לרצות ושמותר לי, רק מבהירה לאיזה שפל הגעתי אז. האפשרות שאני יכולה להזדיין רק אם אני רוצה, ולא בגלל שאני מסכימה. אני חושבת שלא הצלחתי להתקדם הרבה מעבר להבנה הזו (בינתיים).

נראה לי שאני בסוג של השהיית שיפוט, מנסה להעריך מחדש איך אני קשורה לכאן בכלל (אם בכלל).

אני עדיין כאן, אבל מרגישה כמו זרה. אין לי טענות ל"כלוב" או ציבור השולטים. מוזר לי כשאנשים מתייחסים לקבוצה מסוימת או ל"קהילה" כאילו היו סוג של vending machine. כאילו שמישהו כאן חייב להם משהו, כמו לספק מבחר "ראוי" של מועמדים שיתאימו לפנטזיות שלהם. זה אפילו יותר מוזר כשברור לי שבמשך הרבה זמן לא חיפשתי כאן מישהו, אלא משהו. 

לא רציתי שתשלים אותי.

הוא היה מצטט מובאות מרשימות על פעולות מעיים, שלפוחית השתן, מקלל את מגדרי ומוצאי, ומאיים באופן גס ונהיר בהכאות נמרצות באיברי גוף רגישים במיוחד.

לרוב היה מתפלא על טיפשותי, שלא עלתה בקנה אחד עם זקפתו וחלומותיה באותו רגע.

אתה מטיח לעברי אפוריזמים נקיים. מבחינתך נתון שנולדתי על מנת להיות עבורך ובני מינך. גם אם בטעות אני נדמית כנזירה חיוורת.

לעתים אתה מאיים בהוכחת כיעורי, ואז מאשים את תודעתי האיטית והרופסת. (זאת למרות שלא היית מכיר בי לולא עיניי הרעבות, שיערי הסתור, פי הפעור, הכוס המפריש וחור התחת המזמין.)

כל הטרחה הזו, למרות שגפיי כבר נכפתו, פי נחסם, נדקרתי, נחבטתי והוכאתי מזמן.

איזה מבחן תעמיד בפניי כעת, שיקל על קיומי בעולמך? איזו נבחרת מעודדות תעזור לך לבוא לכאן, ללפף את שערי, ולגזום את גאוותי?

מתי תבין שאתה רע מיסודך? - מיוצר בקפידה, אך בכל זאת רע אתה. והיום, עדיין, מתקעש אתה שאהיה שלך, מבלי שתקח אותי.

לשים לב כשאת אוספת את השיער,
שלא יתפזר, שלא תראי זרוקה.

לשים לב למבטים,
ולכל עין שופטת,
להקפיד לא להתבלט.

לשים לב להחזיק את הבטן,
שלא יראו את רפיונך,
במבט ראשון.

לשים לב לקפוץ שפתיים,
כדי לא לחשוף את מחשבתך.

לשים לב לכל צעד,
וכיצד ירכייך מתחלפות,
מקום במקום.

לשים לב שאת חושבת עליו,
מי שלא יהיה,
רק כי הוא לא כאן.

לשים לב כשאת שתויה,
שיותר קל לנוע,
שהחיוך נידף ומתפשט.

לשים לב כשאת פיכחת,
כי כל חרב ניטעת, צמרתה ברוח
וכל מילה נותרת.

שימי לב לכל נשימה,
כי אולי היא האחרונה.

שימי לב שמשמעות,
תלויה על פטמותייך,
הנדות.

לשים לב שאת מחפשת אישור,
ולא אושר.

מה כל כך מושך בניצול הזה?
השנאה, הקרבה, האמת?
מה כל כך מושך גברים בשימוש בילדות, שאלתי אותך.

ונזכרתי שאני חושבת על גברים כעל סובייקטים עילאיים,
וכך הם תמיד אובייקטים עבורי.
אני שונאת את זה.
שונאת לשפוט אותם ואותך כך.
הלוואי והייתי מסוגלת להפריד את הקטגוריה המגדרית הרפה הזו,
כפי שאני מצפה ממך.

אני רוצה להיות אני. אפילו אני.
וגם לך מגיע שתהיה אתה,
ושהשאר יהיו השאר.

אין לך מושג, אבל הייתי רוצה להיות מסוגלת לפגוש איש,
ולפגוש איש.
לא גבר.
לא משתמש.
וזה פאק שלי.

למה אתה ולא אחר, בעצם?
למה אף אחד אחר לא היה טריגר לשקיעה כל כך תהומית?

כי אתה מזלזל בי כל כך? (למרות שלא היית מודה בזה)
כי אתה לא פנוי?
כי אתה באמת משתמש בי?

ובכלל, למה נטשת את הספינה?
למרות שלא היו דרישות או חובות?
נראה לך קל מדי?

ההוא, הראשון שקראתי לו אדון, זה שאת שמו לא מזכירים. אפילו הוא היה רק בליל
של מגפיים ועור לעומתך. אולי שם לא הייתי מוכנה להיות כל כך משומשת. לא הייתי
מוכנה לקללות ולשנאה היוקדת ועוד חשבתי שיש דבר מה שאוכל לעשות שירככו אותו.

הרסת לי את ההתרפקות על העבר אבל גם את הציפייה לעתיד.
אני לא יודעת אם אין עוד אחד שיכול לקחת אותי לשם או שאני פשוט עוד לא מרשה לאחר.
ויתרתי על הניסיונות המייאשים. כל רשימות המכולת, כל המניפולציות השקופות והשחוקות,
כל הגיחוכים שרק מגחיכים את הדוברים... גורמים לי לפנטז על סיפורי משתמש על סוס לבן
שמגיע ולוקח בלי לומר מילה. סיפורים שלא עניינו אותי פעם.

גם אותך לא מעניין מה אני רוצה או חושבת, למרות שעשית את עצמך תקופה מסויימת.
מכיוון שיש לך מנדט פשוט לקחת, אתה יכול גם לא לקחת.
אבל למה לא?
זה באמת אותו פרדוקס ארור?
אם הייתי דורשת תחזוקה שוטפת ואילוף היית כאן?

לי אין תשובות. בטח לא טובות.

אני שונאת אותך יותר מתמיד.

העור הזה. לבן, רך, זר. הוא שעוטף אותי בלי הסכמה.
הוא שמפריד בינינו. שאין לו זהות. הוא שמתכווץ עד דום.

לעזאזל עם העור המכווץ הזה.
שמגביל, שמוביל תחושות מאוסות.
שרגיל להתגונן ולהתחנן.
אותה שכבה בלתי חדירה.

אותה שכבה שלי, שאין לי גישה לפתחיה.
חוץ מאשר לעיניי ופי, ובעצם גם מראה זה הוא רק עבור מראה.
כל אותם פיות נועדו להיות פעורים רק עבורך ולשימושך.

השכבה שנועדה לך.

אוף עם העור, העור החרוך.
והסדוק.
שרק נועד להיפרם.

שרק כמה לך.

ואתה מתעקש וממשיך לקלף, מכריח אותי לדקלם את אותו זכרון,
שוב ושוב, בזמן שאתה ממלא את פי ודמעותיי כבר מציפות את הביצים שלך,
מעבה את ההשפלה, מנצח על אפסיותי.

ואתה מעז לשלוף את אותן מניפולציות זולות, אבל כעת הן גם פועלות,
כי הצלחת לכווץ את התודעה שלי לאותו זכרון קטן ורחוק.

ואתה כמעט נוגע, ואני קמלה. לא רוצה להזדקף יותר לעולם.

אבל למה בסוף, שוב, אותו חיבוק מלטף ומטופש?
אם השימוש היה אמיתי, החיבוק מעושה. ויותר גרוע, אם החיבוק אמיתי, האם השימוש היה מעושה?

תהיה כבר החרא שתמיד היית ופחדת להחצין. תפסיק להעמיד פנים שאני בכלל קיימת עבורך.

ואולי אני פשוט יודעת שאני זו שמפחדת להרגיש כריק ואין,
ואתה סתם עוד פרצוף של משתמש.

אחרי שפלשת, תקעת, הרבצת, שרטטת, משכת, ירקת, מרחת ומירקת;
שאלת אותי במבט כמעט מקניט: "את שונאת אותי?"
כשעניתי בחיוב, עטית הילה של הפתעה.
כבר אינך אדון, אלא אוויל בורגני שנקלע לשכונה מחוספסת מדי.
"זה רק משחק", הפטרת בקול חלוש, כמו אחרון הכלבלבים העילגים.

אני שונאת אנשים שנבהלים מדמעות, שנכמרים למראה פחד, סבל ואמת.
במיוחד שולטים.

אני לא משחקת. אני כאן. נתונה לך, למרותך ולרצונך.
ודבר לא השתנה מעשית, אך נפשך המעודנת נרתעת מהחשיפה למניעים.
כמה נוח לך להאחז בשקר שמעצים את בבואתך, כפי שתמיד דמיינת אותה.


אני עדיין מאחורייך.
אני שונאת אותך, אדוני.