בקצב שלה.

בעברי שרתתי ליד נווה דקלים שבגוש קטיף.

בסיס צבאי שנקרא תל רידאן.

היו אלו זמנים אחרים לגמרי, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה,

ואפילו יכלנו אז לעצור ולקנות פלאפל בדוכן דרכים בסמטאות עזה. 

ימים אחרים. 

עכשיו חיילים ישראלים נמצאים שם, אם כי צפונה יותר. 

חלקם בני משפחה באמת.  

אבל בסוף כולם הם משפחה היום .

פחד מוות. 

ברור לי כמו לכולם שזאת מלחמת אין ברירה.

הייתי מתפלל לאלוהים לו יכולתי. 

אבל כבר רבים ניסו לפני ולא נענו.   

כמו שאמר פעם ישעיהו לייבוביץ: 

״מעולם הוא לא הצילנו מידם.״

אז למי התפלל?

ללילית?

למאזיקין?

לשכינה עצמה? 

למלכה הונילית ?

נותרתי אבוד ולבדי,

כי מהו האדם?

אל בחורבותיו.

אז רק בצהל שם מבטחי.  

דניאל הגרי, תעשה לי ילד!

נצח מה שעיניי רואות
לבי עדיין לא מבין
קיץ, חורף, סתיו, אביב
אני רק טרף למילים
פרח, כבי את השעונים
בארמון הדקלים