בשבת השחורה היו לא מעט סיפורי גבורה.
אני רוצה להתמקד דווקא בסיפורי הגבורה של הלוחמות.
ולא חסר סיפורים כאלו.
סיפור ראשון,
סיפורן של הטנקיסטיות מגדוד קרקל שכולם צחקו עליהן.
במיוחד רבנים בימין המשיחי, שלקחו את זה קשה.
הן נתנו לחימה הרואית.
הדפו וחיסלו עשרות מחבלים, מחפות כל העת על הלוחמים שמטהרים את יישובי העוטף.
מצד אחד זה מדהים להבין את גודל המחסור בכוח שגרם לשלוח אותן לקו הראשון. פשוט כי לא היו מספיק טנקיסטים אחרים כנראה.
מצד שני הנה הן הוכיחו את עצמן.
אחד הלוחמים מהיחידות המיוחדות שלחמו איתן סיפר: "הטנקיסטיות היו צמודות לצוות שלנו, והן היו מדהימות. מטורפות".
לוחם נוסף הדגיש: "הן עזרו לנו מאוד. מגיע להן צל"ש מבחינתנו. הן תפקדו שם כמו מכונות, ברמה מקצועית שאי אפשר להסביר, כמו שמצופה מכל צוות טנקיסטים.״
עוד סיפור גבורה הינו סיפורה של ענבל ליברמן בת ה-25, רבש"צית קיבוץ ניר עם שבעוטף עזה, שהצליחה להציל בשורת פעולות את חיי התושבים בקיבוץ.
הצילה קיבוץ שלם מגורל דומה לקיבוצים שנפגעו.
ואלו רק דוגמאות.
אז אני בעד שילוב לוחמות.
אחת הטענות שתמיד אמרו נגד הלוחמות היתה, מה יהיו לנו חייילות בשבי?
יאנסו אותם. יפגעו לנו בכבוד הלאומי.
אז הנה אנחנו רואים שיכול להיות שגם תצפניות וסתם תומכות לחימה אחרות יפלו בשבי.
שלא לדבר כמובן שגם אזרחיות נחטפו על ידי בני העוולה.
אז אני אומר
תנו להן רובים.
הן הכיחו שהן ראויות.
ובינינו,
כאן בכלוב האי כולנו כבר יודעים שהן המין המוצלח יותר, אז אנחנו לא אמורים להיות מופתעים.
נ.ב.
כעזרה למאמץ המלחמתי כל לוחמת שיוצאת לחופשה, מוזמנת להגיע אליי.
אני אכבס לך את המדים.
את הגרביים והתחתונים אכבס בפה כמובן.
אעסה לך את כפות הרגליים הדואבות.
וארד לך עד לאורגזמת מנצחות.
🙃
