לפני 7 שנים. 9 בדצמבר 2016 בשעה 14:25
בנסיעה אלייך גבירתי תמיד יש סקרנות,
באיזה מצב רוח את, מה עברת היום.
מה יקרה היום, מה נרקח במוחך.
האם יעשה בי שימוש בכלל ובאיזה אופן,
האם תכאיבי לי?
האם אעמוד בכאב?
האם אאכזב?
מנסה לבוא ללא ציפיות, אבל בפועל כולי רק ציפיה.
כבר מהבוקר כל סדר היום מכוון לרגע הזה,
מסתכל על השעון והוא לא מתקדם.
מתפלל שלא תיפול פתאום משום מקום, איזו ישיבה דחופה.
אז הנסיעה הזו אומרת שזה קורה.
והנסיעה מתמשכת ומתמשכת.
תיראי גבירתי, הוויז הזה זונה ורמאי.
התחיל מ-20 דקות וכבר עברו 30.
כל הרגשות שבי גועשים ומתערבבים.
כן, חוסר הסבלנות שלי גובר ככל שמתקרב אלייך.
הכל מפוזר ושום דבר לא יעזור.
ואז אני מגיע.
כן.
ואיך שאני רואה אותך גבירתי, הכל משתנה באחת.
אני הופך לרגוע.
רגוע ושליו.
מבט אחד, משפט אחד, ושוב מרגיש שלך.
