מחשבות

מכירים אותה? 

יש גבול דק בין ביטחון עצמי

לבין עקשנות שמצלה על העיניים.

ויש רגעים  וצריך לומר את זה ביושר שהיא לא צודקת.

לא “בערך”, לא “במובן רגשי”,

אלא פשוט לא.

טועה. נקודה.

אבל ההרגל הזה לומר

שהיא צודקת גם כשהיא טועה

הפך פתאום לתרופה שמכסה על פצעים,

במקום לרפא אותם.

היא זקוקה למי שיגיד לה את זה.

לא בכעס, לא בצעקה,

אלא בקול יציב, שמבין ,

אבל לא מוותר על מה שנכון.

תוכחה אמיתית לא נועדה להשפיל,

אלא ליישר.

להאיר את המקום שבו היא רצה מהר מדי,

מתפרצת חזק מדי.

כל אחד מכיר אחת כזו.