מחשבות

אזעקה.

הלב דופק מהר מדי. הגוף דרוך. הראש מלא מחשבות.

וואז, בתוך כל הלחץ הזה, קורה משהו מוזר הגוף מתעורר גם בדרך אחרת.

כן,  במצבי לחץ הגוף מפריש אדרנלין ודופמין, וכל המערכת העצבית נכנסת למצב של חיות מוגברת. אצל חלק מהאנשים זה מתבטא בפחד, אצל אחרים בצחוק עצבני ואצל לא מעט גם בחרמנות.

אז גם אם לכם זה קרה זה לא מוזר

זו פשוט עוד דרך של הגוף להגיד

אני כאן. אני חי, 

( נכתב בזמן אזעקה בממד)

זה לא רק חרמנות של גוף.

זו חרמנות של בדידות.

של צורך במגע כשאין מגע.

של רצון להרגיש חי דווקא במקום שנועד להגן מפני סכנה.

המרחב הקטן סוגר עליי, וכל מחשבה נהיית מוחשית יותר. אני מודע לנשימה שלי, לחום שמתפשט בעור, לפנטזיות שמתגנבות בלי הזמנה. כשאין לאן לברוח גם התשוקה לא בורחת. היא מתיישבת מולי, מבקשת תשומת לב.

יש מישהי שממש מצאה חן בעיניי.

ואני עוצר.

לא כי אני לא רוצה אלא כי אני מרגיש שהיא לא בוטחת בי.

פעם הייתי מנסה לשכנע. להוכיח. לדחוף.היום אני מבין שאמון לא כופים.

אז אני בוחר להיות שקט, עקבי, מכבד.

ואם זה יתפתח  מצוין.

ואם לא  לפחות כיבדתי אותה ואת עצמי.

רוצה אהבה אמיתית

כזו שלא בורחת ממני

כשאני בלי מסכות.

        🎭 

בדידות היא לא תמיד רעש.

לפעמים היא שקט קר.

כזה שמחלחל לאט, בלי דרמה, ומתיישב בגוף כמו חורף פנימי שאין לו תאריך יציאה.

זה קור שלא תמיד קשור למזג האוויר.

אפשר להיות עטוף בסוודר, בבית חמים, מוקף אנשים  ועדיין להרגיש קפוא מבפנים.

כי הקור הזה מגיע מהמקום שבו חסר מגע.

לא מגע מיני, לא מגע של תשוקה ,

אלא מגע פשוט, אנושי, כזה שאומר אתה לא לבד עכשיו.

בדידות היא חור בלב שלא תמיד יודעים להצביע עליו.

הוא לא צורח, לא דורש, לא תמיד כואב באופן חד.

לפעמים הוא פשוט שם,חלל קטן שמזכיר את עצמו כשעייפים, כשנגמר היום, כשכבים האורות.

יש רגעים שבהם כל מה שהלב רוצה זה חיבוק.

לא פתרון.

לא שיחה מעמיקה.

לא עצות טובות.

רק זרועות שמקיפות בלי לשאול שאלות,

גוף שנשען על גוף,

נשימה שנרגעת כי מישהו אחר מחזיק רגע את המשקל.

העולם לימד אותנו להיות חזקים, עצמאיים, מתפקדים.

אבל אף אחד לא לימד אותנו איך להודות שאנחנו קרים מבפנים.

איך להגיד אני מסתדר, אבל חסר לי חום.

אני עומד, אבל מתחשק לי שמישהו יחזיק אותי.

יש משהו פגיע מאוד ברצון לחיבוק.

הוא מודה בצורך.

והצורך הזה  בניגוד למה שלימדו אותנו  הוא לא חולשה.

הוא עדות לזה שאנחנו חיים, מרגישים, פתוחים.

אולי בדידות היא לא כישלון חברתי,

אלא געגוע.

געגוע להיות מורגש.

להיות עטוף.

להיות לרגע אחד בתוך חום אנושי שלא מבקש שום דבר בתמורה.

ואם יש משהו עדין וחשוב לזכור,

זה שגם החור בלב הוא מקום.

ומקום בסוף נועד להתמלא.

לא תמיד מיד.

לא תמיד בדרך שציפית.

אבל הרצון לחיבוק עצמו כבר אומר

עוד לא ויתרת על חום.

יש צורך שלא תמיד יודעים לקרוא לו בשם, אבל הוא דוחף מבפנים בעקביות,הצורך לכתוב.

לא כדי להרשים, לא כדי להסביר, לפעמים אפילו לא כדי שיבינו אלא כדי להיות.

הכתיבה מתחילה הרבה לפני המילים. היא מתחילה בתחושה שאין לה מקום. במחשבה שחוזרת שוב ושוב ולא מוצאת שקט. ברגש שמתעקש להישאר ער גם כשכבר עייפים. הכתיבה היא הדרך לתת לכל זה צורה, גם אם הצורה לא מושלמת, גם אם היא שבורה, גם אם היא זמנית.

יש מי שחושבים שכותבים רק כשיש מה להגיד. אבל האמת הפוכה. כותבים כדי לגלות מה יש להגיד. הכתיבה היא אקט של חיפוש, לא של הצהרה. היא מאפשרת להניח את מה שמבלבל, את מה שסותר את עצמו, את מה שלא מסתדר עם הנרטיב היפה שאנחנו רגילים להציג. על הדף מותר להיות לא עקביים, לא בטוחים, לא סגורים.

ואז מגיע השלב המורכב יותר,השיתוף.

למה לשתף? למה לא להשאיר את המילים במקום הבטוח, הפרטי, שבו אין תגובות ואין מבטים? כי הכתיבה, גם כשהיא אישית מאוד, כמעט אף פעם לא באמת רק שלנו. ברגע שמילים נכתבות, הן כבר מבקשות הד. לא בהכרח מחיאות כפיים ,לפעמים רק נשימה מהצד השני, סימן קטן שמישהו קרא והרגיש.

שיתוף הוא מעשה פגיע. הוא ויתור על שליטה. מרגע שטקסט יוצא החוצה, הוא כבר לא שייך רק לכותב. הוא פוגש פרשנויות, השלכות, חוסר הבנות. אבל דווקא שם יש גם משהו מרפא. הידיעה שמה שחשבנו שהוא “רק אני” מתגלה כמשותף. שמישהו אחר מצא את עצמו בין השורות, גם אם מעולם לא נפגשנו.

יש משהו עמוק באנושיות של שיתוף כתיבה.הוא יוצר גשרים בלי להבטיח מפגש. הוא מאפשר קרבה בלי דרישה לאינטימיות מלאה. מותר לקורא להיות שקט, ומותר לכותב לא לדעת מי קרא. ובכל זאת משהו עבר.

בעולם שממהר לסכם, לקטלג, לצמצם, הכתיבה מאפשרת להאט. לתת מקום לאפור. לשהות בשאלה בלי למהר לפתרון. לשתף טקסט שהוא תהליך, לא מסקנה. לפעמים עצם זה שמישהו מוכן להניח את המחשבות שלו בחוץ, לא עטופות היטב, הוא אקט של אומץ.

הצורך לכתוב ולשתף הוא לא צורך בהכרה, אלא צורך בקשר. קשר עדין, לא מחייב, כזה שעובר דרך מילים. זה הרצון לומר אני כאן, זה מה שעובר עליי, ואם זה נוגע בך אנחנו כבר לא לבד באותו רגע.

ואולי בסופו של דבר, זו הסיבה האמיתית שאנחנו כותבים.כדי לזכור שאנחנו אנושיים.וכדי להזכיר לאחרים שהם לא היחידים שמרגישים כך.

✍️

🗒️

לא חיפשתי כלום.

באמת שלא. עבודה היא עבודה .מקום מסודר, עם חוקים, היררכיות, גבולות ברורים. בדיוק בגלל זה זה תפס אותי לא מוכן.

החיבור נבנה בשקט. לא דרמה, לא הצהרות. דווקא האיפוק עשה אותו חזק יותר. הידיעה שאסור, שהנסיבות לא מאפשרות, שהמקום עצמו אומר “לא״ וכל הגוף עונה “אבל כן”.

יש משהו מבלבל בהיכרות כזו. אתה ממשיך לשבת בישיבות, לשלוח מיילים, לדבר על משימות ,ובמקביל מתנהל עולם תת־קרקעי של מחשבות, של מתח, של שאלות שלא נשאלות. חיבור שלא נועד לקרות, ולכן קורה בעוצמה כפולה.

לא קרה שום דבר “גדול”.

אבל קרה מספיק כדי לשנות משהו.

כדי להזכיר לי כמה דק הקו בין שגרה להתעוררות, בין מותר לאסור, בין תפקיד למהות.

ולפעמים —

עצם זה שלא המשכנו,

הוא מה שהופך את ההיכרות הזו לבלתי נשכחת

יש אנשים שמכנים אותה עצב. אחרים נטייה לדרמה.אבל מלנכוליה רומנטית היא לא דיכאון ולא גחמה. היא הלך־רוח. אקלים פנימי. דרך מסוימת להביט בעולם דרך חלון עם אדים, ולראות דווקא טוב יותר.זו תחושה שמגיעה בלי להרעיש.לא בטריקת דלת, אלא בחריקת ציר עדינה.

מין געגוע שאין לו תמיד כתובת. לא לאדם מסוים, לא לזמן מדויק אלא לאפשרות. למה שיכול היה להיות, למה שכמעט קרה, למה שעוד לא ויתרנו עליו לגמרי.

המלנכוליה הרומנטית אוהבת שעות דמדומים.

היא מתיישבת בין ערב לבוקר, בין עונות, בין החלטות.

שם היא פורחת במעברים.

בשירים שמכירים בעל פה אבל עדיין שורטים.

באהבות שלא התממשו אבל גם לא מתו.

יש בה יופי עיקש.

היא לא מבקשת תיקון, רק הקשבה.

היא לא רוצה שתציל אותה, רק שתשב לידה רגע.

שתסכים להרגיש בלי למהר להחלים.

מי שנושא מנכוליה רומנטית בלב, לעיתים מתאהב לא באדם אלא במרחב שביניהם.

בשתיקות.

במבט שהוחזק שנייה יותר מדי.

במילים שלא נאמרו, כי היה בהן יותר כוח כשהן נשארו בפנים.

וזו אולי הסיבה שהיא כל כך לא אופנתית בעולם שממהר לאושר.

היא לא יעילה.

היא לא חד משמעית.

היא מסרבת לסלוגנים.

אבל יש בה אמת.

והאמת הזו לוחשת , לא כל כאב צריך להיסגר, לא כל חור צריך להיסתם.

יש פצעים שהם חלונות.

המלנכוליה הרומנטית לא מבקשת שנשקע בה לנצח רק שלא נבהל ממנה.

שנבין שהיא חלק מהיכולת לאהוב עמוק, לזכור בעדינות, להרגיש עד הסוף.

כי לפעמים, דווקא מתוך הכובד הזה,

נולדת רוך.

ומתוך הרוך חיים שיש בהם עומק,

ולא רק אור.

יש שלב שבו אתה קולט שהלב שלך לא נשבר הוא פשוט התעייף.

לא מעצם האהבה, אלא מכל מה שעטפת סביבה.הציפיות, ההקרבות,הלתקן,הלרצות,הלסחוב.

רומנטיקה אצל גברים הרבה פעמים נראית אחרת מבחוץ, כאילו אנחנו קרירים, מאופקים, פחות נפגעים.

זה שקר.

אנחנו נפצעים בשקט.

החלמה מרומנטיקה אצל גבר מתחילה לרוב אחרי שהוא נותן את עצמו יותר מדי למישהי שלא יכלה, או לא רצתה, או לא הבינה.

זה לא חייב להיות סיפור גדול לפעמים זה אפילו לא היה  זוגיות.

אבל זה היה אמיתי עבורו.

אמיתי מספיק כדי להשאיר חלל.

אתה קולט שבמשך שנים קיווית שאהבה תסדר משהו בפנים, תיישר קווים, תיתן כיוון.

שאם תאהב נכון זה יחזיר אותך לעצמך.

ואז מגיע הרגע שאתה מבין שאהבה לא אמורה להיות פרויקט שיקום לא שלך, ולא שלה.

גברים מחלימים אחרת.

אנחנו לא תמיד מדברים.

לפעמים אנחנו עובדים יותר שעות, מתאמנים יותר חזק, שותקים יותר מדי.

מחביאים את הפגיעה תחת אני בסדר.

לפעמים רק הגוף שלנו מגלה את האמת.

כתפיים תפוסות, נשימות קצרות, לילות עייפים מדי.

החלמה מרומנטיקה היא ללמוד להרגיש בלי להתבייש בזה.

להפסיק לחפש אישור דרך זוגיות.

להבין שאתה שלם גם כשאין לך למי לשלוח נחתתי.

להפסיק לבלבל כאוס עם תשוקה, או חוסר ודאות עם כימיה.

ובעיקר להפסיק לבחור נשים שגורמות לך להוכיח את הערך שלך כל דקה מחדש.

ובאיזשהו שלב, אחרי מספיק זמן של לבד ,נקי,  בודד, משהו מתיישר.

אתה חוזר להקשיב לעצמך.

לגבולות שלך.

למה שאתה באמת רוצה, לא למה שאתה חושב שאתה צריך לרדוף אחריו.

החלמה מרומנטיקה אצל גבר היא בעצם להבין שרומנטיקה לא נעלמת היא פשוט מפסיקה להיות פצע ומתחילה להיות בחירה.

ניחוח אישה רגע שאי אפשר לשכפל.

יש ניחוחות שעוברים לידך ונעלמים, ויש ניחוחות שנוגעים בך כמו זיכרון.

ניחוח של אישה הוא תמיד מהסוג השני.

זה לא הבושם זה מה שהעור שלה עושה לבושם.

החום, ההליכה, הדרך שבה היא מזיזה שיער בלי לשים לב.

זה הריח שנשאר על כרית, על צעיף, על מחשבה.

ריח שמצליח להיות עדין וחד בו זמנית, כמו רמז שמישהו כאן יותר אמיתי ממה שנדמה.

ניחוח של אישה הוא הודעה ללא מילים

אני כאן.

ואתה תזכור.

לפעמים הוא מתוק ושקט, לפעמים פראי וחד, לפעמים כמעט לא מורגש אבל הוא תמיד מספר סיפור.

סיפור על רגע שהיה, על מגע שלא העזת להחזיק, על הרפתקה שנשארה תלויה באוויר.

ובסוף, ניחוח של אישה הוא ההוכחה הכי ברורה שנוכחות אמיתית לא צריכה קול.

היא פשוט נשארת.

גם אחרי שהיא הלכה…. 🚶‍♀️